חלוקת ערי הלויים באמצעות הגורל חושפת התאמה מופלאה בין מעלתם הרוחנית של משרתי ה׳ לבין מיקומם הגיאוגרפי בארץ ישראל.
הפסוק מתמקד בנחלתם של לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי, שהיא אחת משלוש המשפחות הראשיות המרכיבות את השבט [ביאור שטיינזלץ], כאשר האות קו"ף במילה זו מנוקדת בשווא [מנחת שי]. הצירוף מִן הַלְוִיִּם נועד להדגיש את ייחוסם הברור לבני שבט לוי [מצודת דוד].
תהליך החלוקה עצמו התבצע בשלבים. תחילה, הגורל קבע רק את התחום הכללי והגדיר מאיזה שבטים תקבל כל משפחת לויים את עריה. רק לאחר מכן, חילק יהושע את הערים בפועל, תוך התחשבות בגודל האוכלוסייה של השבט הנותן, כך ששבט גדול מסר יותר ערים משבט קטן [מלבי"ם].
הפרשנים מצביעים על הפלא שבו תוצאות הגורל שיקפו במדויק את ההיררכיה הרוחנית של העם. בני אהרן, נושאי משרת הכהונה שהם בעלי המעלה הגבוהה ביותר בעבודת הקודש, עלו ראשונים בגורל [חומת אנך]. בהתאמה למעמדם, הם קיבלו את עריהם מנחלת יהודה, שהוא השבט הנוחל ראשון ושבט המלוכה, משמעון שנחלתו מובלעת בתוך נחלת יהודה, ומבנימין.
מיקום זה טומן בחובו משמעות עמוקה. בדומה לאיברים המובחרים בגוף השוכנים סמוך ללב, כך בני אהרן, שייעודם הוא עבודת המקדש, זכו לנחלה בשבטים הסובבים את אזור המקדש בירושלים. קרבה גיאוגרפית ורוחנית זו היא גם שעמדה בבסיס החיבור ההיסטורי המתמשך שנוצר בין הכהנים לבין מלכות בית דוד [מלבי"ם].