חלוקת הערים ללויים ולכוהנים נשענה על יחס ישיר לגודל הנחלה שקיבל כל שבט. במסגרת זו, בני אהרן הכוהן קיבלו את העיר המרכזית חברון, הנקראת גם קרית ארבע, יחד עם השטחים הפתוחים שסביבה [ביאור שטיינזלץ].
בדרך כלל, כל שני שבטים העניקו יחד שמונה ערים ללויים, כלומר ארבע ערים מכל שבט. עם זאת, שבטי יהודה ושמעון העניקו יחד תשע ערים. הסיבה לכך נעוצה בכך שנחלת שמעון נבלעה בתוך נחלת יהודה, כך שהן נחשבו לנחלה אחת משותפת, וכן בנחלתו הפרטית והרחבה של כלב בן יפונה. על פי הכלל המקראי לפיו כל אדם נותן מעריו ללויים בהתאם לגודל נחלתו, כלב היה מחויב להפריש עיר אחת מתוך חלקו האישי. משום כך, הוא מסר לכוהנים את העיר חברון עצמה, בעודו שומר לעצמו את שדותיה וכפריה. נתינה זו של כלב השלימה את מניין הערים של יהודה ושמעון לתשע [מלבי"ם].
הכתוב מתאר את קרית ארבע כאבי הענוק. המילה הענוק משמשת כשם כולל לענקים שחיו באזור. המילה אבי בהקשר זה אינה מציינת אבהות ביולוגית, אלא משמשת כתואר של שררה, גדולה וחשיבות, בדומה לביטויים אחרים במקרא. המשמעות היא שקרית ארבע נקראה על שם האדם הגדול והחשוב ביותר מבין הענקים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].