הבטחת ה' לאבות האומה מתממשת במלואה עם התנחלות השבטים, והכתוב מסכם את השלמת הכיבוש והירושה. עם זאת, עולה קושי היסטורי וטקסטואלי בולט: כיצד ניתן לומר שה' נתן לישראל אֶת כָּל הָאָרֶץ, בשעה שמתיאורים קודמים בספר יהושע עולה בבירור כי נותרו שטחים רבים ונרחבים שטרם נכבשו?
הפרשנים מסכימים כי אין בכך סתירה להשגחת ה' או להבטחתו. העובדה שחלקים מהארץ נותרו בידי העמים המקומיים לא נבעה ממניעה אלוהית או מחוסר יכולת, אלא מעצלותם של בני ישראל ויהושע להשלים את המלאכה [רלב"ג, אברבנאל]. מצדו של ה', ההבטחה קוימה במלואה: כל גוי שנלחם בהם נפל בידם, וה' העניק להם מנוחה שלמה כך שהאויבים סביב לא העזו לעמוד בפניהם או לאיים עליהם [אברבנאל].
השלמת תהליך זה מדגישה פלא מיוחד בחסד האלוהי. על פי הכלל הנבואי, הבטחה לטובה יכולה להתקיים גם באופן חלקי בלבד אם העם חוטא, ובכך עדיין נשמרת אמינותו של הנביא, כפי שאכן אירע לימים בתקופת עזרא. אולם כאן, גודל רחמיו של ה' הביא לכך שההבטחה התקיימה בשלמותה וללא שום חיסרון. כל הדבר הטוב שהובטח – הן עצם כיבוש הארץ והן השלווה המוחלטת מהאויבים – בא לידי ביטוי מלא [חומת אנך, אברבנאל].