נציגי שבט לוי פונים אל מנהיגי העם ומעלים את בקשתם לקבלת ערי מגורים. פנייה זו מתרחשת דווקא בְּשִׁלֹה בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, עיתוי ומיקום המעוררים את השאלה מדוע הלויים לא דרשו את עריהם מוקדם יותר, בעבר הירדן בארץ עמון ומואב או מיד לאחר סיום כיבוש הארץ. התשובה לכך נעוצה בתפקידם כמשרתי ה׳: הלויים המתינו עד שמשכן ה׳ יקבע את מקומו הקבוע בשילה וכל שבט יקבל את נחלתו בארץ, ורק אז ביקשו שיוקצה להם מקום לשבת בו [חומת אנך].
בדבריהם מבהירים הלויים כי אף על פי שאינם מקבלים נחלה ככל השבטים, הרי שיְהֹוָה צִוָּה בְיַד מֹשֶׁה לָתֶת לָנוּ עָרִים לָשָׁבֶת יחד עם מגרשים עבור הבהמות שלהם. אזכור הציווי האלוהי אינו רק ציון עובדה, אלא דרישה מעשית למימוש ההוראה: מאחר שכך ציווה ה׳, תנו לנו כעת את הערים המגיעות לנו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].