לאחר שארץ ישראל חולקה, מגיע הרגע שבו שבט לוי דורש את מקום מושבו. ראשי אבות הלוויים, כלומר ראשי המשפחות, ניגשים אל ההנהגה ואל ראשי המטות – הם השבטים – כדי לבקש ערים לשבת בהן ושטחים פתוחים עבור מקניהם. בקשה זו הובילה בסופו של דבר להענקת ארבעים ושמונה ערים ללוויים: שש ערי מקלט וארבעים ושתיים ערים נוספות [אברבנאל].
העיתוי שבו ניתנו ערי הלוויים – רק לאחר חלוקת הארץ כולה – אינו מקרי. החלוקה המאוחרת נועדה להבטיח שכל שבט יעניק ללוויים מתוך החלק שכבר הוגדר כשלו, בעוד שהשדות והשטחים החקלאיים שסביב הערים יישארו בידי השבט הנותן. למעשה, הלוויים לא קיבלו בעלות מוחלטת על הערים, אלא רק זכות מגורים ושמירה על רכושם וצאנם, וייתכן שהערים אף המשיכו להיקרא על שם השבטים שהעניקו אותן. מגבלה זו התבטאה גם בכך שהלוויים לא נהגו לקבור את מתיהם בתוך ערים אלו. כך למשל, עצמות יוסף נקברו בשכם, אף שהייתה עיר לוויים, משום שהעיר השתייכה ביסודה לשבטו [אברבנאל].
אופן חלוקת הערים בין השבטים לא נעשה לפי חישוב מספרי יבש או בהתאמה מדויקת לגודל האוכלוסייה של כל שבט. כך נוצר מצב שבו שבטים קטנים הפרישו מספר ערים זהה לזה שהפרישו שבטים הגדולים מהם פי שניים. השוויון והצדק בחלוקה לא נמדדו בכמות, אלא באיכות הערים ובמעלתן, והדבר נעשה על פי שומה והערכת שווי קפדנית [רמב"ן המובא באברבנאל].