תארו לעצמכם שאתם מגיעים לארץ חדשה, כולם מקבלים את השטח שלהם, ורק קבוצה אחת צריכה לחכות בסבלנות עד הסוף. זה בדיוק מה שקרה לשבט לוי. אחרי שארץ ישראל חולקה לכל השבטים, הגיע תורם. ראשי אבות הלוויים, כלומר המבוגרים והאחראים על המשפחות בשבט לוי, ניגשו אל המנהיגים ואל ראשי המטות, שהם ראשי השבטים האחרים. הם ביקשו דבר פשוט: ערים לגור בהן ושטחים פתוחים כדי לגדל את הכבשים והפרות שלהם. בסופו של דבר, הם קיבלו ארבעים ושמונה ערים.
אבל למה הם קיבלו את הערים שלהם רק אחרי כולם? הסיבה היא כדי שכל שבט ייתן ללוויים קצת מתוך השטח שכבר הפך להיות שלו. חשוב לדעת שהלוויים לא באמת היו הבעלים של הערים האלו. הם קיבלו רק רשות לגור שם ולשמור על הצאן שלהם. השדות החקלאיים שמסביב לעיר נשארו שייכים לשבט שנתן אותה, והלוויים אפילו לא קברו את המתים שלהם בתוך הערים האלו, כי הן לא היו לגמרי שלהם. כך למשל, עצמות יוסף נקברו בעיר שכם, שהייתה עיר של לוויים, רק בגלל שהאדמה עצמה הייתה שייכת במקור לשבט שלו.
חלוקת הערים הייתה מאוד מיוחדת. לא בדקו כמה אנשים יש בכל שבט כדי להחליט כמה ערים הוא ייתן. לפעמים שבט קטן נתן בדיוק את אותו מספר ערים כמו שבט גדול ממנו פי שניים. איך זה הגיוני? כי המנהיגים לא ספרו רק את הכמות של הערים, אלא בדקו כמה כל עיר שווה ועד כמה היא טובה ואיכותית. כך הם דאגו שהחלוקה תהיה הכי צודקת והוגנת שאפשר.