מעבר דרמטי מתרחש בחיי העם עם כניסתם לארץ, עת מסתיימת תקופת הניסים הגלויים של המדבר ומתחילה הנהגה טבעית של חיים ועבודת אדמה. המזון השמימי שליווה את בני ישראל במשך ארבעים שנה מפנה את מקומו לתבואתה הטבעית של הארץ, בתהליך של חילופי משמרות מדויקים. המילה וַיִּשְׁבֹּת מבטאת ביטול והפסקה מוחלטת של הופעת המן [מצודת ציון], והפועל וַיֹּאכְלוּ מציין את תחילתה של אכילת התבואה המקומית [מצודת דוד]. הצירוף בַּשָּׁנָה הַהִיא מדגיש כי מדובר בתבואה החדשה שצמחה והבשילה באותה עת [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בקרב הפרשנים קיימת מחלוקת מרתקת לגבי הרגע המדויק שבו פסק המן לרדת מן השמים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שירידת המן פסקה למעשה כבר ביום ז' באדר, יום פטירתו של משה רבנו, שכן נס כה עצום היה תלוי בזכותו. עם זאת, ה' עשה עמהם נס נוסף: המן שלקטו באותו יום השתמר בכליהם והספיק להזין אותם במשך שלושים ותשעה ימים נוספים, עד שהחלו לאכול מתבואת הארץ [מצודת דוד, צאינה וראינה]. לעומת גישה זו, יש הסבורים כי המן המשיך לרדת מן השמים יום-יום עד לאותו מחרת שבו אכלו מתבואת הארץ, כהמשך ישיר למופת של משה. ההוכחה לכך היא שהכתוב משתמש במילה וַיִּשְׁבֹּת (פסק מלרדת) ולא במילה "ויכלה" (הסתיים מהכלים) [רלב"ג].
הפרשנים מסבירים כי השקת הזמנים בין סיום המן לאכילת התבואה לא הייתה מקרית, אלא נועדה ליצור רצף מדויק, בדומה לחילופים בין עמוד הענן לעמוד האש. ה' רצה שבני ישראל יעברו ישירות מ"קודש לקודש" – ממזון שמימי וניסי לתבואתה הקדושה של ארץ ישראל, מבלי שיצטרכו לאכול בינתיים תבואת חולין מערבות מואב [אלשיך].
תהליך המעבר עצמו התרחש בהדרגה. ביום ט"ו בניסן אכלו בני ישראל מצות מתבואה ישנה שמצאו, אך כמות זו לא הספיקה להם והם נזקקו עדיין למן. רק למחרת, בט"ז בניסן, לאחר שהקריבו את קורבן העומר שהתיר להם לאכול מהתבואה החדשה של אותה שנה, עמד לרשותם שפע של מזון – ואז פסק המן לחלוטין [רד"ק, מלבי"ם, צאינה וראינה].
הכתוב מדגיש כי וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן, ורק משום כך הם אכלו מתבואת הארץ. הסיבה לכך נעוצה בטבע האנושי: המן היה מזון נוח וקל להשגה, ואלמלא פסק לחלוטין, בני ישראל היו מעדיפים להמשיך להישען עליו ולא היו טורחים לאכול מתבואת הארץ. הדבר משול לתינוק שאוכל לחם שעורים פשוט רק משום שאין בנמצא לחם חיטים משובח [רש"י].