מילתם ההמונית של בני ישראל עם כניסתם לארץ מהווה שלב הפעולה המעשי לחידוש הברית לפני תחילת כיבוש הארץ. הביטוי וַיַּעַשׂ לוֹ אינו אומר שיהושע הכין את החרבות לשימושו האישי, אלא שהכין אותן כדי שהעם יוכל למול בהן, והמילה וַיָּמָל משמעותה שיהושע ציווה על ביצוע המילה [ביאור שטיינזלץ]. המילה אֶל בצירוף אֶל גִּבְעַת משמעותה "בתוך", כלומר המילה התבצעה בגבעה עצמה [מצודת ציון, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה הָעֲרָלוֹת היא צורת הרבים של המילה ערלה [רד"ק].
הצורך במילה המונית נבע מכך שכל הילדים שנולדו במהלך הנדודים במדבר לא נימולו. הסיבה לכך הייתה סכנת חיים: בני ישראל חנו ונסעו על פי ציווי ה' ללא התראה מוקדמת, והיה חשש שיצטרכו לנסוע ביום השלישי למילה, שהוא יום מסוכן לתינוק. מצב זה, שבו בניהם היו ערלים, אף מנע מהם מלהקריב את קורבן הפסח במדבר. לאחר שנימולו כעת, העם המתין במקומו עד להחלמה מלאה, מה שמלמד הלכה למעשה שאין לצאת לדרך לפני ריפוי המכה [רלב"ג].
הפרשנים מסכימים כי המקום נקרא גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת על שם המאורע שהתרחש בו. גישה אחת מסבירה בפשטות שזהו המקום שבו נכרתו הערלות [רלב"ג, רד"ק, מצודת דוד]. לעומת זאת, גישה ציורית יותר מתארת כי הצטברותן של ערלות רבות כל כך יצרה במקום מעין גבעה של ממש [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
תיאור המעשה מצביע על חכמתו וסדר פעולתו של יהושע: תחילה הוא מל את אלו שלא נימולו כלל, ומערלותיהם נוצרה אותה גבעה. רק לאחר מכן הוא ביצע פריעה באלו שכבר נימולו בעבר אך מילתם לא הושלמה, וסיים את התהליך שלהם באותה גבעת ערלות שנוצרה קודם לכן [אלשיך].