כניסת בני ישראל לארץ כנען ציינה נקודת מפנה היסטורית ורוחנית, שבה עבר העם מהשגחה ניסית של אכילת לחם שמימי לתזונה טבעית מיבול האדמה. המדבר, על פי המקורות, היה מקום שומם המושפע מקללת חטא אדם הראשון והנחש, ולכן לא הצמיח תבואה והצריך את הורדת המן. עם הכניסה לארץ ישראל, פקעה קללה זו והארץ החלה להניב יבול מבורך וטהור (אהבת יהונתן). אכילת התבואה המקומית סימנה את סיום תקופת המן, אשר ירד בזכותו של משה רבנו ופסק עם מותו בז׳ באדר. עם זאת, העם המשיך להתקיים מיתרות המן שנותרו בכליהם עד לאותו יום שבו החלו לאכול מתבואת הארץ (רש"י, אברבנאל).
הפרשנים נדרשים לביאור המילים המיוחדות בפסוק. המילה מֵעֲבוּר מתפרשת כדגן ותבואה (מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ), אך רבים מדגישים כי מדובר דווקא בתבואה ישנה משנים עברו, אותה קנו בני ישראל מסוחרי אומות העולם שהיו בארץ (רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל). המילה וְקָלוּי מתארת שיבולים לחות שנקלו באש (מצודת ציון). הביטוי בְּעֶצֶם הַיּוֹם מדגיש כי האכילה התבצעה בעיצומו של היום עצמו ולא בלילה שלפניו (מצודת ציון), ודווקא ביום שבו נצטוו על כך (ביאור שטיינזלץ).
סביב מועד האכילה וסוג התבואה מתקיימת מחלוקת פרשנית ענפה, הנסובה על הבנת הביטוי מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח.
הגישה המרכזית בקרב חלק מהפרשנים (רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, צאינה וראינה) היא שהביטוי מכוון לט"ז בניסן, היום שבו מניפים את קורבן העומר. לפי גישה זו, בני ישראל הקריבו תחילה את העומר מהתבואה החדשה של הארץ, ורק לאחר מכן הותר להם לאכול ממנה. הרלב"ג אף רואה בכך הוכחה ניצחת נגד תפיסת הצדוקים, שכן הפסוק מוכיח שהנפת העומר תלויה ביום שאחרי חג הפסח, ולא ביום שאחרי שבת רגילה.
לעומת זאת, פרשנים אחרים (רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל) טוענים כי על פי הפשט, מחרת הפסח הוא ט"ו בניסן, היום שאחרי שחיטת קורבן הפסח. מאחר שביום זה טרם הוקרב העומר, חל איסור חמור לאכול מהתבואה החדשה של הארץ, ואפילו קיום מצוות אכילת מצה אינו דוחה איסור זה. משום כך, מדגיש הפסוק שהם אכלו מֵעֲבוּר הארץ, כלומר תבואה ישנה בלבד. מתבואה ישנה זו הם אפו את מצות החג כדי לצאת ידי חובה, ואכלו מעט קלוי כקינוח.
מבט ייחודי על סוגי המזון המוזכרים בפסוק מציג האלשיך, הבוחן מדוע התורה ציינה יחד מַצּוֹת וְקָלוּי. המצות עשויות מתבואה שהבשילה לחלוטין, נקצרה, נטחנה ונאפתה, בעוד שהקלוי עשוי משיבולים לחות שטרם סיימו את תהליך ההבשלה. הימצאותם של שני סוגי התבואה הללו יחד חושפת את הנס העצום שהתרחש בארץ ישראל. בתוך ימים ספורים מרגע כניסתם לארץ בעשור לחודש, מיהרה התבואה להבשיל באורח פלאי, כך שעד זמן הקרבת העומר כבר הייתה בידם תבואה בשלה לגמרי לצד תבואה לחה.