אדם אשר שלח ידו בממון חברו, נשבע על כך לשקר, ולבסוף מתחרט ומבקש לתקן את מעשיו, נדרש להשיב את הממון ולהוסיף עליו קנס כספי בטרם יוכל לכפר על חטאו מבחינה רוחנית. תהליך התשובה מחייב ניקוי כפיים מוחלט כלפי האדם הנפגע בטרם הפנייה אל ה'.
המילים או מכל אשר ישבע עליו באות לרבות ולהכליל מקרים נוספים של לקיחת ממון שלא הוזכרו במפורש קודם לכן, כגון הלוואה או פיקדון [תורה תמימה, מלבי"ם, בכור שור]. המילה עליו מדגישה כי מדובר באדם שהתכוון במזיד להישבע לשקר על הדבר עצמו, ולא באדם שטעה או נשבע מתוך אונס [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
כאשר האדם חוזר בתשובה, התורה מצווה ושלם אתו בראשו. המילה בראשו מתייחסת לקרן, כלומר לסכום המקורי של הממון. הקרן נקראת ראש משום שהיא העיקר והשורש של הממון ושל כל רווח שעשוי לצאת ממנו, בדומה לראש שהוא האיבר המרכזי בגוף החי [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. הפרשנים מסכימים כי התשלום כאן מוגבל לקרן בתוספת חמישית בלבד, ואינו כולל קנסות אחרים כמו תשלומי כפל או ארבעה וחמישה, השמורים למקרי גניבה אחרים [תורה תמימה, מלבי"ם, חזקוני].
על הקרן יש להוסיף קנס, כפי שנאמר וחמשתיו יוסף עליו. רוב הפרשנים עומדים על כך שהמילה וחמשתיו מופיעה בלשון רבים ולא בלשון יחיד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתורה מאפשרת הוספת חמישיות רבות על קרן אחת. מצב זה מתרחש אם האדם שילם את הקרן אך כפר בחמישית ונשבע עליה לשקר, ולאחר מכן הודה. במקרה כזה, החמישית הופכת לקרן בפני עצמה, ועליו להוסיף חמישית על החמישית, וכן הלאה על כל שבועת שקר נוספת [רש"י, תורה תמימה, רש"ר הירש, הכתב והקבלה]. מנגד, יש הסבורים כי לשון הרבים מלמדת שמי שהורשע על פי עדים ישלם שתי חמישיות, בשונה ממי שהודה מעצמו שמשלם חמישית אחת [אבן עזרא, חזקוני], או שהלשון רק באה ללמד שדין החמישית שווה בכל סוגי הגזל שהוזכרו [ביאור יש"ר].
את התשלום המלא יש להעביר אל הבעלים החוקיים, כפי שמורה הצירוף לאשר הוא לו יתננו. התורה מדגישה שיש להחזיר את הממון למי שהקרן שייכת לו, או ליורשיו אם הלך לעולמו, כדי שלא נחשוב שהקנס מיועד להקדש או לבית המקדש כמו קורבן האשם [מזרחי, ביאור יש"ר, גור אריה]. חומרת הגזל דורשת מהפוגע אחריות מוחלטת להשבת הכסף לידי הנגזל עצמו ולא רק לידי שליח, ואפילו אם הנגזל נמצא במדינה רחוקה מאוד, על הפוגע לטרוח ולהוליך את הממון אליו, שכן הנגזל כבר התייאש מהכסף בעקבות שבועת השקר [תורה תמימה, הכתב והקבלה, רש"ר הירש].
לבסוף, התשלום חייב להתבצע ביום אשמתו, כלומר ביום שבו האדם מכיר בחטאו, מתחרט ומתוודה [רשב"ם, רבנו בחיי, שטיינזלץ, פרדס יוסף]. בניגוד לקורבנות שניתן להמתין עמם עד לעלייה לרגל, את השבת הממון יש לבצע באופן מיידי ביום ההכרה באשמה [העמק דבר]. הפרשנים מסכימים כי השבת הגזל חייבת להקדים את הבאת הקורבן, שכן אין כפרה רוחנית כל עוד ממון החטא נמצא בידו של האדם [רבנו בחיי, חזקוני, רש"ר הירש]. מבחינה משפטית של הערכת שווי הממון, ישנה מחלוקת האם ביום אשמתו מתייחס ליום שבו בוצע החטא ולפיכך משלמים את שווי החפץ בשעת הגזילה, או ליום שבו בית הדין פוסק את אשמתו, ואז משלמים לפי השווי בעת ההעמדה לדין [מלבי"ם, הופמן].