פסוק זה עוסק בדין "שבועת ביטוי", שבועה שאדם יוזם ומקבל על עצמו מרצונו החופשי, בניגוד לשבועת העדות שבה אחרים משביעים אותו [ביאור שטיינזלץ, הכתב והקבלה].
כי תשבע לבטא בשפתים: המילה לבטא מורה על דיבור קשה, פזיז ומהיר, הפורץ מן האדם מתוך התרגשות, כעס או סערת נפש [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש, רד"צ הופמן, פרדס יוסף]. רוב הפרשנים מסכימים כי התורה מדגישה בשפתים כדי ללמד שהשבועה חלה רק כאשר היא נאמרת בפירוש בפה. גמירה בלב בלבד, מחשבה, או אפילו כתיבת השבועה, אינן מחייבות. יתרה מכך, נדרשת התאמה בין הלב לשפתיים; אם אדם התכוון להישבע על דבר אחד אך הוציא מפיו דבר אחר, או שטעה בלשונו, השבועה אינה תקפה [רש"י, מזרחי, רלב"ג, תורה תמימה, שפתי חכמים].
להרע או להיטיב: חז"ל והפרשנים לומדים מכאן כלל יסודי בהלכות שבועה, הנשען על ההשוואה בין הטבה להרעה: כשם שההטבה המוזכרת כאן היא דבר שלרשות האדם לעשותו, כך גם ההרעה חייבת להיות דבר שלרשותו. לכן, להרע פירושו להרע לעצמו בלבד (כגון שבועה לצום או למנוע מעצמו שינה), אך אדם אינו יכול להישבע להרע לאדם אחר, שכן אין לו רשות תורנית לעשות זאת. לעומת זאת, להיטיב כולל הטבה לעצמו או הטבה לאחרים [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם, חומש קה"ת]. מכלל זה נובע גם ששבועה אינה חלה על קיום מצוות או ביטולן, שכן האדם כבר "מושבע ועומד מהר סיני", ופעולות אלו אינן נתונות לבחירתו החופשית כדבר רשות [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם].
לכל אשר יבטא האדם בשבועה: ריבוי זה בא להרחיב את תחולת השבועה לשני כיוונים נוספים. ראשית, הוא כולל גם שבועות על העבר (כגון "אכלתי" או "לא אכלתי") [רש"י, תורה תמימה]. שנית, הוא מכליל פעולות ניטרליות שאין בהן הרעה או הטבה כלל (כגון שבועה לזרוק אבן לים) [שד"ל, תורה תמימה, גור אריה]. השימוש המדויק במילה האדם מדגיש שהשבועה תקפה רק כאשר האדם פועל מתוך בחירה חופשית ודעת צלולה כדרך בני האדם, ובכך הכתוב פוטר אדם שנשבע מתוך אונס [תורה תמימה, מלבי"ם, ביאור יש"ר].
ונעלם ממנו והוא ידע: הפרשנים מסבירים כי הפסוק מקצר בלשונו, והכוונה היא שהאדם שכח את שבועתו, ובזמן שהשבועה נעלמה מזכרונו, הוא עבר עליה בשוגג [שד"ל, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. ההעלמה חייבת להיות של עצם השבועה ולא של החפץ, כלומר, מדובר במקרה שבו הוא שכח לחלוטין שנשבע, ולא במקרה שבו זכר את השבועה אך טעה בזיהוי החפץ שעליו נשבע [תורה תמימה, רש"ר הירש]. ציון ההעלמה פוטר אדם שעבר על שבועתו במזיד, שכן הוא אינו מביא קרבן אלא נענש במלקות. המילים והוא ידע מציינות את השלב המאוחר שבו האדם נזכר בשבועתו, מבין שעבר עליה, ומכיר באשמתו [רלב"ג, הכתב והקבלה].
ואשם לאחת מאלה: מילים אלו מחברות את שבועת הביטוי לשני החטאים הנוספים הנידונים בפרשה זו (שבועת העדות וטומאת מקדש וקדשיו). המשותף לשלושתם הוא העונש הייחודי: "קרבן עולה ויורד" – קרבן המשתנה בהתאם למצבו הכלכלי של החוטא (בהמה לעשיר, עופות לעני, ומנחת סולת לעני מרוד). עם זאת, שבועות הכוללות כפירת ממון אינן נכללות כאן, והן מחייבות קרבן אשם רגיל [רש"י, מזרחי, גור אריה]. בהקשר זה, מוסבר מדוע מנחת הסולת של העני המרוד נקראת בתחילת הפרשה "נפש"; מכיוון שהעני מקמץ ממאכלו הדל ומתענה כדי להביא את הקרבן, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את נפשו ממש [חתם סופר].