לאחר שלב ההודאה בחטא, התורה מציגה את התיקון המעשי הנדרש מן החוטא. פסוק זה עוסק בקרבן ייחודי הנקרא בפי חז"ל "קרבן עולה ויורד", שכן ערכו משתנה בהתאם למצבו הכלכלי של האדם: עשיר מביא בהמה, עני מביא עופות, ודל מביא סולת [רבנו בחיי, צאינה וראינה].
הפסוק פותח במילים וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ, אך מסתיים בקביעה שהקרבן הוא לְחַטָּאת. רוב הפרשנים מסכימים כי אין מדובר כאן בקרבן אשם קלאסי, אלא בקרבן חטאת לכל דבר. משמעות המילה "אשמו" כאן היא החוב וההתחייבות של החוטא כלפי ה', שכן תחושת האשמה היא הסיבה להבאת הקרבן [רבנו בחיי, נתינה לגר, רד"צ הופמן, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה רעיונית, החטאים הנידונים בפרשה זו קרובים בחומרתם למזיד (פשיעה מכוונת). לכן, התורה משתמשת במילה "אשם" כדי להדגיש את התוצאות ההרסניות של החטא ואת האשמה העמוקה של החוטא, בעוד שההגדרה כ"חטאת" מתייחסת לתיקון הפגם הפנימי שנוצר בנפש [רש"ר הירש]. יתרה מזאת, הקרבן בא לכפר גם על רכיב הזדון שקדם למעשה השגגה [העמק דבר]. מבחינה הלכתית, השימוש במילה "אשמו" נועד ללמד שדין העודפים הכספיים של קרבן זה זהה לדין קרבן אשם, והם מועברים לנדבת המקדש [מלבי"ם, אדרת אליהו].
ההדגשה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מלמדת שהקרבן חייב להיות מוקדש לשם ה' ולשם החטא הספציפי שנעשה [רלב"ג]. כמו כן, אם אדם עבר על חטאים רבים מאותו סוג ברצף אחד, כגון שנשבע שבועות רבות בנשימה אחת, הוא מביא קרבן אחד בלבד על כל רצף החטאים [תורה תמימה].
התורה מפרטת את סוג הבהמה הנדרשת: נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים. המילה "נקבה" באה למעט בעלי חיים שמינם אינו מוגדר, כגון טומטום ואנדרוגינוס, הפסולים לקרבן זה [רלב"ג, מלבי"ם, אדרת אליהו, ברכת אשר]. הביטוי "מן הצאן" נועד למנוע מאדם עשיר להביא בהמה מן הבקר [ביאור יש"ר], וכן לדייק בהלכות הכשרות של הבהמה: המילה "צאן" היא שם כולל המכשיר גם בהמות בעלות מומים שפוסלים באדם אך לא בבהמה (כמו חירשות או ננסות), ואילו המילה "מן" באה להוציא בהמה הנקראת "פלגס", שהיא בהמה בחודש השלושה עשר לחייה, שאינה מוגדרת עוד כטלה אך טרם נחשבת לאיל [תורה תמימה, מלבי"ם, אילת השחר, אדרת אליהו]. הפירוט "כשבה או שעירת עזים" נועד להבהיר שהחוטא מביא רק בהמה אחת. ללא פירוט זה, היה ניתן לטעות ולחשוב שכפי שהעני מביא שני עופות, כך העשיר צריך להביא שתי בהמות. המילה "כשבה" מתארת כבשה בשנתה הראשונה, אף שראוי ומהודר להביא בהמה גדולה ומובחרת [מלבי"ם, אילת השחר, העמק דבר].
בסיום הפסוק נאמר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ. תהליך הכפרה של קרבן זה דורש סמיכה (הנחת ידי הבעלים על ראש הבהמה לפני שחיטתה), אך אינו דורש ניסוך של יין [חזקוני, אדרת אליהו]. הפרשנים עומדים על ההבדל הלשוני הדק שבין תחילת הפסוק ("עַל חַטָּאתוֹ") לסופו ("מֵחַטָּאתוֹ"). המילה "על" מבטאת כפרה המעבירה ומסלקת את החטא עצמו, בעוד האות מ"ם במילה "מחטאתו" מבטאת כפרה המנתקת את יחסו של החוטא אל החטא, בהתאם ליכולתו הכלכלית. שינוי לשוני זה מלמד על האפשרות להמיר את הקרבן אם מצבו הכלכלי של האדם השתנה לאחר שכבר הפריש את הקרבן. אם הפריש בהמה ולאחר מכן העני, הוא רשאי למכור אותה, להביא עופות ולהשתמש בשאר הכסף לצרכיו. מנגד, אם הפריש כסף לעופות והעשיר, עליו להוסיף כסף ולהביא בהמה כראוי למצבו החדש [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, אילת השחר].