הבאת מנחת החוטא אל הכהן מהווה את השלב המעשי שבו הקרבן עובר מידי האדם אל המזבח, תוך פירוט הפעולות הפיזיות הנדרשות לשם כפרה והגדרת מהותו המדויקת של הקרבן.
השלב הראשון של העבודה מתחיל בביטוי וֶהֱבִיאָהּ, המלמד כי יש להביא את המנחה בתוך כלי שרת [ביאור יש"ר], ולהגישה אל הקרן הדרומית־מערבית של המזבח בטרם תחילת העבודה, כפי שנהוג בכל המנחות [רש"ר הירש].
לאחר מכן מתבצעת פעולת הקמיצה, שבה הכהן חופן מְלוֹא קֻמְצוֹ – מוציא מן הסולת קומץ באמצעות שלוש אצבעותיו [ביאור שטיינזלץ]. המילה מְלוֹא בפסוק זה נכתבת באופן ייחודי עם האות אל"ף אך חסרה את האות וי"ו, בשונה ממקומות אחרים [מנחת שי].
הקומץ שניטל נקרא אַזְכָּרָתָהּ, שכן זהו החלק מן הקרבן שעולה לזיכרון על המזבח [ביאור שטיינזלץ]. בניגוד למנחת נדבה שבה גם גוף המנחה נחשב לאזכרה, במנחת חוטא רק הקומץ עצמו הוא האזכרה, והוא משמש תחליף לדם הקרבן [העמק דבר].
את הקומץ הכהן מקטיר עַל אִשֵּׁי ה', כלומר על האש שעל מזבח העולה [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. הניסוח כאן שונה מקרבנות נדבה שבהם נאמר "אשה לה'", משום שקרבן הבא על חטא אינו מתקבל מצד עצמו כמתנה. על החוטא לכוון בשעת שריפת הקומץ כאילו חלבו ודמו שלו הם שנשרפים באש, וה' ברחמיו מקבל את הקרבן תמורת האדם [מלבי"ם]. כמו כן, ביטוי זה מלמד שאין להקדים את קמיצת המנחה לקרבן עולת התמיד של בוקר [רלב"ג].
בסוף הפסוק מופיעות המילים חַטָּאת הִוא, המדגישות את מהות הקרבן. מעצם היותו קרבן חטאת, מוסרים ממנו כל נוי ויופי [רלב"ג]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמילים אלו מהוות תנאי מעכב: כל מעשי הקרבן חייבים להיעשות במפורש "לשמה" – לשם מנחת חוטא. אם הכהן קמץ או הקטיר את המנחה לשם קרבן אחר, כגון שהתכוון למנחת מחבת או מרחשת, המנחה פסולה לחלוטין.
הפרשנים מסבירים כי למרות שדין זה כבר נלמד קודם לכן לגבי חטאת בהמה ועוף, היה צורך לחזור עליו כאן משום שמנחה שונה במהותה מקרבן חי [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. במנחה, פעולת הקמיצה מחליפה את שחיטת הבהמה, נתינת הקומץ בכלי מקבילה לקבלת הדם, הולכתו מקבילה להולכת הדם, והקטרת הקומץ באה במקום זריקת הדם על המזבח [משכיל לדוד]. מכיוון שהמילים חַטָּאת הִוא נכתבו בסוף הפסוק, לאחר אזכור ההקטרה, נלמד מכך שהדרישה לכוונת "לשמה" אינה מוגבלת רק לקמיצה, אלא מעכבת גם בשלב הקטרת הקומץ על המזבח [רש"י, מזרחי, גור אריה]. מילים אלו חותמות את הפסוק וקובעות כי כל שלב ושלב בעבודה חייב להיות מכוון למטרת הכפרה הייעודית [מלבי"ם, ביאור יש"ר].