התורה מציגה מצב שבו אדם נטמא כתוצאה ממגע בנבלות. עם זאת, עצם ההיטמאות אינה נחשבת לחטא עבור אדם מישראל, שכן מותר לאדם להיות טמא, וההיטהרות היא מעשה חיובי אך לא חובה אישית תמידית [ביאור שטיינזלץ]. האשמה נוצרת כתוצאה מהאופן שבו האדם מתנהל בעודו במצב זה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק שלפנינו הוא "מקרא קצר", ואינו מפרט את העבירה במלואה. המילה וְאָשֵׁם אינה מתייחסת לעצם הנגיעה בטומאה, אלא לפעולה חמורה שנעשתה בעקבותיה: כניסה למקדש או אכילת בשר קודש בעוד האדם טמא [רש"י, רמב"ן, רשב"ם, מזרחי, גור אריה]. פעולות אלו נושאות עונש חמור של כרת אם נעשו במזיד, ולכן בשוגג הן מחייבות הבאת קורבן עולה ויורד [רלב"ג, הירש]. המילה וְאָשֵׁם עצמה מורה על שממון הנפש ואובדנה, דבר המקביל לעונש הכרת [הכתב והקבלה]. דעה נוספת גורסת כי האשמה יכולה להיות גם על כך שהאדם נגע באחרים ולא הזהיר אותם שהוא טמא [שד"ל].
הפסוק מפרט את מקורות הטומאה: בְּכָל דָּבָר טָמֵא, בְּנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה, בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה או בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא. השימוש במילה "נבלה" מתייחס לגוף מת המוטל על פני השדה, דבר המבטא גנאי וניוול, בניגוד לבהמה שנשחטה כראוי [ביאור יש"ר]. הפרשנים מסבירים כי התואר טְמֵאָה החוזר בפסוק אינו בא להבדיל בין חיות טהורות לטמאות לעניין איסורי אכילה, אלא להדגיש את מצב הטומאה של הנבלה. כלומר, גם בהמה הכשרה לאכילה שמתה מעצמה (ללא שחיטה) נחשבת לטמאה ומטמאה במגע [מלבי"ם, הירש, העמק דבר]. הביטוי הכללי בְּכָל דָּבָר טָמֵא מרחיב את הדין לכל אבות הטומאה, אך ממעט טומאות קלות יותר שאינן הופכות לאב הטומאה, כמו אוכלים ומשקים [מלבי"ם, תורה תמימה]. הכפילות בהזכרת גם חיה וגם בהמה אינה מקרית, אלא נועדה ליצור קישור פרשני (גזירה שווה) המלמד שדינים אלו עוסקים ספציפית בטומאת המקדש וקדשיו [מזרחי, גור אריה].
הציר המרכזי שסביבו סובב החטא הוא השכחה, כפי שמתבטא במילים וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ. רוב הפרשנים מסכימים כי מה שנעלם מזיכרונו של האדם הוא עצם הטומאה; הוא שכח שהוא טמא כשנכנס למקדש או אכל מהקודש [רש"י, רשב"ם, רלב"ג]. הצורה הדקדוקית הסבילה של הפועל וְנֶעְלַם מצביעה על שינוי מצב, ומכאן נלמד הכלל ההלכתי שחייבת להיות "ידיעה בתחילה". כלומר, האדם ידע בבירור שנטמא, לאחר מכן הדבר פרח מזיכרונו, ורק אז חטא [הירש, מלבי"ם]. המילה וְהוּא בצירוף וְהוּא טָמֵא מדגישה את הניגוד הטרגי: אף על פי שהתודעה נעלמה ממנו, המציאות האובייקטיבית נותרה בעינה, והוא עדיין עמד בטומאתו בעת ביצוע העבירה [מלבי"ם].