קרה לכם פעם שהתלכלכתם, שכחתם מזה לגמרי, ורק אחר כך נזכרתם שהייתם צריכים לשטוף ידיים לפני האוכל? בתורה יש כלל דומה: אם אדם נוגע בחיה שמתה, הוא הופך להיות טמא. חשוב לדעת שזה בכלל לא חטא להיות טמא, וזה מותר לגמרי.
אז למה התורה אומרת על האדם הזה וְאָשֵׁם? התורה מספרת לנו כאן את ההלכה בקיצור ומדלגת על פרט אחד. האשמה היא לא על זה שהוא נגע בחיה, אלא על מה שהוא עשה אחר כך: הוא נכנס למשכן או אכל מבשר קדוש בזמן שהוא עדיין היה טמא. הפסוק מפרט סוגים שונים של חיות מתות: בְּנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה, בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה או בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא. המילה נבלה מתארת חיה שמתה מעצמה בשדה. אפילו אם זו פרה או כבשה שבדרך כלל מותר לאכול, אם היא מתה מעצמה, מי שנוגע בה נהיה טמא.
אז איך קרה שהאדם הזה נכנס למקום הקדוש? התורה מסבירה: וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ. כלומר, בהתחלה הוא ידע שהוא נטמא, אבל אז הדבר פשוט פרח מזיכרונו והוא שכח. למרות שהוא שכח, התורה מזכירה לנו שוְהוּא טָמֵא, המציאות לא השתנתה. הוא עדיין היה טמא כשנכנס למקום הקדוש, ולכן הוא צריך להביא קורבן כדי לתקן את הטעות.