הבאת קרבן חטאת העוף מלווה בתהליך ייחודי של טיפול בדם הקרבן, השונה מקרבנות אחרים. הכתוב פותח בפעולת ההזאה, וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת, ורוב הפרשנים מסכימים כי בניגוד לקרבנות שבהם הדם נאסף לכלי ונזרק באצבע או באזוב, כאן ההזאה נעשית ישירות מגוף העוף עצמו. הכהן אוחז בעורף העוף או בגופו, מניע אותו בכוח מעלה ומטה, ומתיז את הדם מרחוק אל עבר המזבח [רש"י, רשב"ם, מלבי"ם, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. פעולה זו מייחדת את חטאת העוף מעולת העוף, שבה אין הזאה כלל אלא רק סחיטת הדם [רש"י, רשב"ם]. כמו כן, עבודת הזאה זו כשרה בכהנים בלבד ופסולה בזרים או בנשים [תורה תמימה].
מקום ההזאה מוגדר במדויק עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ, ולא על הכבש או על פתח ההיכל [תורה תמימה]. הפרשנים מדגישים כי ההזאה צריכה להיעשות בחציו התחתון של המזבח, מתחת לחוט האדום המקיף אותו, בקרן הדרומית מערבית [רד"צ הופמן, רלב"ג, תורה תמימה]. קביעה זו נלמדת מתוך צורת הפועל הסבילה יִמָּצֵה. הניסוח מלמד שבעת ההזאה, הדם צריך לזלוג ולהתמצות מאליו אל עבר יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ, שהיא המדרגה התחתונה של המזבח. זרימה טבעית זו מתאפשרת רק כאשר ההזאה מבוצעת על הקיר התחתון [מלבי"ם, תורה תמימה, מנחת שי].
לאחר ההזאה, מכיוון שאי אפשר להוציא את כל הדם בהתזה בלבד, הכתוב מורה כי וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה [ביאור יש"ר]. בשלב זה, הכהן מצמיד ודוחק את מקום החתך שבצוואר העוף אל קיר המזבח, וסוחט את שארית הדם בין אצבעותיו כדי שייזל מטה אל היסוד [חזקוני, פרדס יוסף, מלבי"ם].
הפסוק נחתם בהכרזה חַטָּאת הוּא. רוב הפרשנים מסבירים כי תוספת זו באה להדגיש את חובת הכוונה: עבודת הקרבן חייבת להיעשות במפורש לשם חטאת, ואם נעשתה לשם קרבן אחר היא פסולה [רש"י, אדרת אליהו, מלבי"ם]. אף שדין זה כבר נאמר בקרבנות בהמה, התורה חוזרת עליו כאן משום שחטאת העוף שונה לחלוטין באופן עשייתה, והיה מקום לחשוב שדיניה אחרים [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. השימוש בלשון זכר במילה הוּא מתייחס לעצם הקרבן המוקרב [ברכת אשר]. מעבר לכך, סיום זה נושא שתי משמעויות הלכתיות נוספות: הוא מלמד שפעולת מיצוי הדם מעכבת את כשרות הקרבן ואינה רק רשות [תורה תמימה], והוא משווה את דין בשר חטאת העוף לבשר חטאת בהמה, כך שהוא נאכל לכהנים [ביאור יש"ר, רד"צ הופמן].