כאשר אדם מחזיק שלא כדין ברכושו של אחר, הפיתוי להסתיר את האמת מוביל לא פעם להידרדרות מוסרית נוספת, אשר מגיעה לשיאה בשבועת שקר. התורה מתייחסת למהלך זה בדיוק, ומתמקדת במצבים שבהם מחלוקות ממוניות מביאות לידי כפירה והונאה.
התורה מציגה את המקרה של או מצא אבדה וכחש בה בסופו של רצף עבירות ממוניות. הסיבה לכך היא שבניגוד לגזל או לפיקדון, שבהם שני הצדדים מודעים זה לזה, המאבד לרוב אינו יודע מי מצא את רכושו, ולכן הפיתוי של המוצא להסתיר את האבדה גדול הרבה יותר [רלב"ג, ביאור יש"ר]. המילה וכחש מלמדת שהמוצא אינו מתחייב בקרבן רק מעצם העובדה ששמר את האבדה אצלו. החיוב חל רק כאשר הבעלים המקוריים תובע ממנו את האבדה באופן פעיל, והמוצא מכחיש במפורש שהיא ברשותו [מזרחי, גור אריה].
הניסוח המדויק וכחש בה מציב תנאים משפטיים ברורים לחיוב. ההכחשה חייבת להיות על החפץ עצמו. אם המוצא מודה שהחפץ קיים אך טוען בשקר שאינו יודע מי מצא אותו או היכן הוא נמצא, הוא אינו נכלל בחיוב הספציפי הזה [מלבי"ם, אדרת אליהו]. כמו כן, ההכחשה צריכה להיות כפירה מוחלטת בעיקר התביעה הממונית. אם הנתבע מודה בעצם החוב אך משנה את הפרטים, למשל כשטוען שהחפץ לא נגנב אלא הופקד אצלו, או אם הוא משתמש בהערמה כדי להישבע מבלי לשקר טכנית אך בפועל מרמה את התובע, הרי שאין זו שבועת פיקדון המחייבת בקרבן זה [תורה תמימה, אדרת אליהו (רבי יוסף חיים)]. בנוסף, ההכחשה צריכה להיות ודאית, ולא טענה חלקית במקרה שבו התובע עצמו אינו בטוח בפרטי התביעה [תורה תמימה].
הביטוי ונשבע על שקר מתאר אדם שנשבע במזיד כדי לאמת טענה שקרית, במטרה להחזיק בממון שאינו שלו [רד"צ הופמן, אבן עזרא]. הפרשנים מצביעים על השימוש הייחודי במילה על שקר במקום הביטוי השגור יותר "לשקר". שינוי לשוני זה מלמד שהשבועה נסובה אודות טענה שקרית, והיא כוללת גם מצבים שבהם השקר נסתר לחלוטין ואינו ניתן לבירור על ידי אחרים, כגון אדם המערבב בסתר מים בתוך יין [מלבי"ם, אילת השחר, אדרת אליהו]. שבועה זו מהווה מעילה ובגידה ישירה בה' [העמק דבר]. רוב הפרשנים מסכימים כי הדין חל אך ורק על רכוש מיטלטל, ומוציא מכלל זה קרקעות, עבדים, קנסות או הלוואות המגובות בשטר, שכן אלו נכסים שלא ניתן להעלים או לכפור בהם לחלוטין [רלב"ג, תורה תמימה].
הפסוק נחתם במילים על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטא בהנה, ביטוי שנועד להרחיב את היריעה. משמעותו היא "על אחת מכל אלה", והוא מחיל את הדין על כל העבירות הממוניות שהוזכרו קודם לכן ועל מקרים דומים [מזרחי, שפתי חכמים, ביאור יש"ר]. ההרחבה כוללת גם נזקים ממוניים שנגרמו כתוצאה ממעשה ידי אדם, כגון חבלה גופנית או גרימת נזק לרכוש הזולת [מלבי"ם, אדרת אליהו]. עם זאת, החיוב מוגבל רק למקרים שבהם עצם ההכחשה נחשבת לחטא ממוני, ולא חל על אדם שכופר בהבטחה לתת מתנה, שכן אין בכך חיוב משפטי [העמק דבר]. לבסוף, התוספת של המילה האדם אינה מקרית. היא טומנת בחובה תובנה פסיכולוגית עמוקה, ומלמדת שהתורה מכירה בכך שהתופעה שבה אדם כופר בממון חברו ונשבע על כך לשקר, היא למרבה הצער התנהגות אנושית נפוצה ומוכרת [מזרחי, שפתי חכמים, רד"צ הופמן].