קרה לכם פעם שמצאתם משהו יקר ברחוב, הסתכלתם ימינה ושמאלה, והבנתם שאף אחד לא ראה אתכם מרימים אותו? בניגוד למצב שבו מישהו לוקח חפץ של חבר והחבר יודע מזה, כשמוצאים אבדה הבעלים לא יודע מי מצא אותה. בגלל זה, הפיתוי לשמור אותה בסוד הוא גדול מאוד. התורה מסבירה מה קורה כשאדם או מצא אבדה וכחש בה. מתי אדם נחשב למי שעבר עבירה וצריך להביא קרבן? רק כשהבעלים האמיתי בא ושואל אותו ישירות, והמוצא משקר בפירוש ואומר שהחפץ לא אצלו. ההכחשה חייבת להיות שקר ברור על החפץ עצמו, וזה שייך רק לדברים שאפשר להזיז ממקום למקום, ולא למשל לשטח אדמה.
לפעמים שקר אחד גורר שקר נוסף, והאדם ונשבע על שקר. הוא נשבע בכוונה כדי להשאיר אצלו את הרכוש. התורה כותבת על שקר במקום "לשקר", כדי ללמד שזה כולל גם רמאויות שאף אחד לא יכול לראות ולהוכיח, כמו אדם שמוזג בסתר מים לתוך היין שהוא מוכר כדי להרוויח יותר. שבועה כזו היא בעצם בגידה בה'. בסוף נכתב על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטא בהנה, כדי ללמד שהדין הזה כולל את כל סוגי הסכסוכים על כסף או נזקים שאדם עושה לחבר שלו. ולמה התורה משתמשת דווקא במילה האדם? כי התורה מבינה את הנפש שלנו. היא יודעת שהרצון לכסף עלול לבלבל, ושהטעות הזו של להכחיש ולשקר היא חולשה אנושית מוכרת.