בתום פירוט דיני קרבן עולה ויורד, המשתנה בהתאם ליכולתו הכלכלית של החוטא, מובאת ההלכה המסכמת את דינו של העני המרוד המביא מנחת סולת. קרבן זה בא על שלושה חטאים ספציפיים: שמיעת קול (הימנעות ממתן עדות), טומאת מקדש וקדשיו, ושבועת ביטוי. חטאים אלו שונים לכאורה זה מזה, אך במהותם הם מייצגים מעגל שלם של פגיעה באמת: אמת חברתית ומשפטית, אמת של חירות מוסרית וטהרה, ואמת של המחשבה והרצון הפנימי. התורה מדגישה כי גם אדם המצוי בעוני העמוק ביותר, המביא קומץ סולת ללא שמן ולבונה, זוכה לכפרה שלמה מאת ה׳ וקרבנו רצוי וקדוש [רש"ר הירש, שטיינזלץ].
בתיאור כפרתו של העני, הכתוב מדייק במילותיו וקובע עַל חַטָּאתוֹ. הפרשנים שמים לב לשינוי לשוני זה, שכן לגבי העשיר והבינוני נכתב קודם לכן "מחטאתו". ההבדל בא ללמד על מצב שבו השתנה מצבו הכלכלי של החוטא לאחר שהפריש כסף לקרבנו. אם הפריש כסף לקרבן בהמה בהיותו עשיר ולאחר מכן העני, הוא יכול לקחת "מחטאתו", כלומר ממקצת הכסף, ולהביא קרבן עוף זול יותר. לעומת זאת, אם הפריש כסף למנחת סולת בהיותו עני, ולאחר מכן העשיר, הרי שהוא צריך להוסיף עַל חַטָּאתוֹ, כלומר להוסיף מכיסו על המעות שהפריש, ולהביא קרבן עשיר מן החי [רש"י, רד"צ הופמן, חומש קה"ת].
הביטוי מֵאַחַת מֵאֵלֶּה נועד להשוות בין שלושת החטאים הנידונים בפרשה, למרות ההבדלים הניכרים בחומרתם. טומאת מקדש וקדשיו היא עבירה חמורה שזדונה בכרת; שבועת העדות קלה ממנה אך עדיין חמורה בכך שחייבים עליה גם במזיד; ואילו שבועת ביטוי היא הקלה מכולן. ללא מילים אלו, ניתן היה לחשוב שסוג הקרבן נקבע לפי חומרת החטא: על העבירה החמורה יביא בהמה, על הבינונית יביא עוף, ועל הקלה יביא סולת. לכן בא הכתוב ומלמד שאין קשר בין חומרת החטא לסוג הקרבן, אלא הכל תלוי אך ורק ביכולתו הכלכלית של האדם. העשיר יביא בהמה אפילו על החטא הקל ביותר, והעני המרוד יתכפר בסולת אפילו על החטא החמור ביותר שחייבים עליו כרת [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, ברכת אשר, גור אריה].
בסיום ההליך נקבע וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה. על פי הפשט, מטרת הוראה זו היא ללמד ששירי המנחה, אותו חלק שנותר לאחר קמיצת הקומץ והקטרתו על המזבח, נאכלים על ידי הכהנים בדין שווה לכל מנחת נדבה רגילה, והאכילה עצמה שותפה בתהליך הכפרה של החוטא [רשב"ם, חזקוני, העמק דבר, שטיינזלץ]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה לַכֹּהֵן נדרשת גם כלפי החוטא עצמו, במקרה שהוא כהן. אילו היה הכהן החוטא מביא את מנחתו כאדם רגיל, היה נוצר קונפליקט עם הדין הכללי של "מנחת כהן" שלגביה נאמר "כליל תהיה לא תיאכל". לכן הכתוב מדגיש שאם החוטא הוא כהן, מנחתו תהיה שווה למנחת הנדבה שלו, והיא תישרף כליל על המזבח ולא תיאכל כלל [רש"י, רלב"ג, מלבי"ם]. בנוסף, ההשוואה למנחת נדבה מלמדת שכהן החוטא רשאי, אם ירצה בכך, להקריב את מנחת החובה שלו בעצמו ולעבוד את עבודת הקרבן של עצמו [תורה תמימה].