ויקרא, פרק ה׳, פסוק ב׳

עצם ההיטמאות ממגע בְּכָל דָּבָר טָמֵא או בגוף מת המוטל בשדה, בין אם זו בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה, בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה שאפילו כשרה לאכילה אך לא נשחטה כראוי, או בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא, אינה נחשבת לחטא. האשמה נוצרת כאשר מצב זה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ, כלומר האדם ידע תחילה שנטמא אך הדבר פרח מזיכרונו. הכתוב מקצר בתיאור העבירה, ולכן המילה וְאָשֵׁם אינה מתייחסת לנגיעה עצמה, אלא לכך שבעודו שוכח וְהוּא טָמֵא במציאות האובייקטיבית, הוא נכנס למקדש או אכל בשר קודש. פעולות אלו בשוגג מחייבות קורבן ומביאות לאובדן הנפש, ויש הסבורים שהאשמה חלה גם על אדם שנגע באחרים ולא הזהירם על טומאתו.