קרה לכם פעם שהייתם ממש כועסים או נרגשים, ופתאום הבטחתם משהו בלי לחשוב פעמיים? התורה מדברת על מצב כזה בדיוק, שבו אדם מחליט מעצמו ובחופשיות להישבע. לפעמים, בגלל סערת רגשות, המילים פשוט יוצאות מהר מהפה. לזה קוראים לבטא בשפתים. אבל כדי שהשבועה באמת תהיה תקפה, היא חייבת להיאמר בקול רם וברור. אם רק חשבתם על זה בלב, או אפילו כתבתם את זה על דף, זה לא נחשב. חשוב גם שמה שהתכוונתם בלב יהיה בדיוק מה שיצא לכם מהפה, בלי שום בלבול או טעות.
על מה בכלל אפשר להישבע? התורה אומרת להרע או להיטיב. זה אומר שאפשר להישבע לעשות משהו טוב, לעצמנו או לאחרים, ואפשר גם להישבע לעשות משהו שקצת יקשה עלינו, כמו לדוגמה לא ללכת לישון. אבל שימו לב: מותר לנו להחמיר רק עם עצמנו, ואסור לנו להישבע לעשות משהו רע למישהו אחר, כי פשוט אין לנו רשות לעשות דבר כזה. בנוסף, אי אפשר להישבע לקיים או לבטל מצוות, כי אנחנו כבר מחויבים אליהן עוד ממעמד הר סיני.
המילים לכל אשר יבטא האדם מלמדות אותנו שהשבועה יכולה להיות על משהו שקרה בעבר, למשל אם אדם נשבע שהוא כבר אכל, או אפילו על סתם פעולה רגילה לגמרי כמו לזרוק אבן לים. המילה האדם באה להדגיש שהשבועה נחשבת רק אם האדם בחר בה מרצונו החופשי ובדעה צלולה, ולא אם הכריחו אותו.
ומה קורה אם מישהו נשבע, ואז פשוט שכח מזה לחלוטין? במצב כזה, שבו השבועה פרחה מזיכרונו והוא עבר עליה בטעות בלי לשים לב, התורה אומרת ונעלם ממנו. רק אחר כך, כשהוא פתאום נזכר ומבין מה הוא עשה, מגיע השלב של והוא ידע.
כשאדם מבין שעבר על השבועה שלו בטעות, הוא צריך להביא קורבן מיוחד שנקרא ואשם לאחת מאלה. זהו קורבן שמשתנה לפי המצב הכלכלי של האדם: אדם עשיר מביא בהמה, ואדם עני מביא קורבן פשוט יותר כמו עופות, או אפילו רק קמח אם אין לו כסף בכלל. התורה כל כך מעריכה את העני שחוסך מהאוכל המועט שלו כדי להביא את מנחת הקמח, עד שהיא מחשיבה את זה כאילו הוא הקריב את הנפש שלו ממש.