נחמיה, פרק ד׳, פסוק י׳

האיום הממשי של מתקפת אויב אילץ את בוני חומת ירושלים לשלב בין הבנייה לכוננות צבאית מתמדת. וַיְהִי מִן הַיּוֹם הַהוּא, חֲצִי נְעָרַי, שהם משרתיו של נחמיה שעלו עמו מבבל, היו עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה, בעוד וְחֶצְיָם השני עמדו לשמור עליהם. השומרים עמדו כשהם מַחֲזִיקִים בשתי ידיהם ציוד צבאי כבד כגון וְהָרְמָחִים, הַמָּגִנִּים וְהַקְּשָׁתוֹת, ולבושים בוְהַשִּׁרְיֹנִים שהם בגדי ברזל המגנים מפני חרבות. וְהַשָּׂרִים הוצבו אַחֲרֵי כָּל בֵּית יְהוּדָה כדי להגן על המשפחות העובדות, או לחלופין, כדי להחזיק עבורן את הציוד הצבאי למקרה של התקפה. בניגוד למשרתי נחמיה שהתפצלו בשל ציודם, גישה אחרת גורסת כי שאר העם והשרים נשארו יחד באזורי הסכנה, ועסקו בבנייה תוך אחיזת נשק פשוט בידם השנייה.