המעמד הציבורי הגדול, שהחל באווירה רצינית המזכירה עצרות של ימי צום ותענית, משנה את אופיו ומתגלה ככינוס שנועד לשמיעת דברי תורה לקראת חגיגות החג. הלוויים עוברים בין הקהל ודורשים מהם לחדול מן הבכי והאבל [ביאור שטיינזלץ].
רוב הפרשנים מסכימים כי המילה מַחְשִׁים משמעותה פעולת השתקה. הלוויים פעלו באופן אקטיבי כדי להשתיק את העם מבכיו [אבן עזרא], בדומה למשמעות המילה בפסוק "עת לחשות" [מצודת ציון]. בהמשך לכך, הקריאה הַסּוּ היא לשון ציווי לשתוק, כפי שמופיע בביטוי "וַיַּהַס כָּלֵב" [רש"י ומצודת ציון]. מבחינה דקדוקית, המילה נהגית מלעיל, כלומר בהטעמה על ההברה הראשונה, בשל ההפסקה וצורת הקריאה של הפסוק [אבן עזרא].
הסיבה להשתקת הבכי מנומקת במילים כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ. ביום טוב חל איסור לבכות או לערוך הספדים [רב סעדיה גאון]. מוקדם יותר באותו היום, המוקד היה רוחני והוקדש לה', אך כעת הלוויים מורים לעם לשוב לבתיהם ולאכול. כדי שלא יחשבו שקדושת היום הסתיימה עם תום קריאת התורה, הלוויים מדגישים שגם החלק השני של היום נותר קדוש. קדושה זו באה לידי ביטוי דווקא דרך השמחה הפיזית של החג, על פי העיקרון לפיו יום טוב נחלק לשניים: חציו מוקדש לה' וחציו מוקדש לאדם [מלבי"ם].