העם עובר משמיעת דברי התורה לעשייה אקטיבית של חגיגה משותפת, הנובעת מהבנה עמוקה של המסר שהועבר להם. הציווי לשמוח מתורגם למעשים של אכילה, שתייה ודאגה הדדית לזולת.
על המילים וּלְשַׁלַּח מָנוֹת מסבירים הפרשנים כי העם שלח חלקים מתוך המזון שלהם עצמם [חומת אנך] לאנשים עניים שלא היה להם אוכל מוכן משלהם [מצודת דוד].
הסיבה לכל החגיגה הזו מוסברת במילים כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם. הפרשנים מציגים כמה רבדים להבנה זו של העם:
ברובד הראשון, העם פשוט השכיל והבין לעומק את דברי התורה שלימדו אותם, ועצם הלימוד וההבנה הם אלו שגרמו להם לשמחה [מצודת דוד].
ברובד החברתי, הם הבינו שהמצווה לשמוח כוללת בתוכה את החובה לשמח גם את החלשים בחברה, כמו העני, הגר, היתום והאלמנה. לכן הם שלחו מנות ויצרו חגיגה משותפת, כדי שהעשירים והעניים יוכלו לשמוח יחד [מלבי"ם].
ברובד הרוחני, ההבנה שלהם באה לידי ביטוי בכך שכל מעשיהם הגשמיים נעשו לשם שמים. הם כיוונו באכילה, בשתייה ובעשיית השמחה למטרות עליונות של תיקון השכינה, הידבקות בה' והמתקת הדינים [חומת אנך].