מעמד קריאת התורה המתואר כאן אינו מסתכם בהשמעת המילים בלבד, אלא מהווה תהליך חינוכי שלם שנועד לגשר על פערי השפה והידע שנוצרו בעם, ולהביא את השומעים להבנה עמוקה ומדויקת של הכתוב.
המילה וַיִּקְרְאוּ מתייחסת להשמעת התורה, כאשר יש המציינים שעזרא לבדו הוא שקרא והעם שמע את קולו [מצודת דוד]. הקריאה בַּסֵּפֶר מתייחסת לתורה שבכתב, בעוד התוספת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים רומזת גם לתורה שבעל פה ולמסורת העוברת מדור לדור [מלבי"ם].
הפרשנים מציגים שתי גישות משלימות לביאור המילה מְפֹרָשׁ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לתרגום הפסוקים מהשפה העברית ללשון המדוברת של העם, תוך ביאור מילים ומונחים קשים [ר' סעדיה גאון, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי מדובר בקריאה ברורה ורהוטה שנועדה לאפשר הבנה [אבן עזרא, מצודת דוד].
הביטוי וְשׂוֹם שֶׂכֶל מורכב מהמילה וְשׂוֹם, שהיא מלשון "שימה" ונכתבה כפועל סביל [רש"י, מצודת ציון]. ביטוי זה מתפרש בשני רבדים עיקריים. ברובד הרעיוני, הכוונה היא לשימת הלב, הפניית המחשבה והעמקת החכמה כדי להבין את אמיתות הדברים ואת הכוונה הפנימית שעומדת מאחורי מצוות התורה [רש"י, רלב"ג, אבן עזרא, מצודת דוד]. ברובד המעשי והטקסטואלי, הביטוי מתייחס לקריאה בתנועות הנכונות, תוך שימוש בניקוד וטעמי המקרא המכתיבים את הפיסוק וההטעמה המדויקים [ר' סעדיה גאון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בזכות כל אלה, הגיעו השומעים לתכלית המבוקשת: וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא. הם הבינו לחלוטין את כל מה שקראו להם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הבנה זו הושגה, בין היתר, על ידי צורת קריאה נכונה העוצרת בסופי משפטים ולא באמצעם, כך שהמשמעות התחבירית נשמרת [רלב"ג]. מעבר לכך, ההבנה במקרא כוללת את חכמת המסורה, המספקת את הידע המדויק כיצד לקרוא מילים חסרות ניקוד שיכולות להשתמע לשתי פנים. מסורת זו, יחד עם הניקוד והטעמים, ניתנה למשה בסיני, נשכחה מהעם בשל תלאות הגלות, והוחזרה ונוסדה מחדש על ידי עזרא וסיעתו [ר' סעדיה גאון, מלבי"ם]. מתוך כך, העם גם השכיל להבין כיצד התורה שבעל פה נלמדת ונגזרת ישירות מתוך התורה שבכתב [מלבי"ם].