מעמד קריאת התורה הציבורי נפתח באקט של ברכה והודיה לה׳, המלווה בתגובה פיזית ומילולית עזה מצד הקהל. וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא מהווה למעשה את ברכת התורה, אותה נשא עזרא לפני שהתחיל בקריאה עצמה [רלב"ג, שטיינזלץ]. בתגובה לברכה זו, העם עונה אָמֵן אָמֵן, כאשר הכפלת המילה נועדה לחזק ולהעצים את ההסכמה [מצודת דוד].
תגובת העם מלווה במחווה גופנית של בְּמֹעַל יְדֵיהֶם. הפרשנים מסכימים כי משמעות הביטוי היא נשיאת כפיים והרמת הידיים כלפי מעלה. מחווה זו נעשתה במקביל לאמירת ה"אמן" [רלב"ג], והייתה דרך מקובלת להצדיע [שטיינזלץ] ולהודות לה׳, בדומה למקומות אחרים במקרא בהם נהגו לפרוש כפיים לשמיים או אל קודש הקודשים לשם ברכה והודיה [רש"י, רס"ג, אבן עזרא]. מבחינה לשונית, מקור המילה בְּמֹעַל הוא מלשון העלאה והרמה [מצודת ציון], כאשר חלק מהמפרשים מדייקים כי השורש הוא ע.ל.ל, והאות מֵם נוספה בראש המילה כתבנית דקדוקית של שם עצם, בדומה למילים אחרות [אבן עזרא, מלבי"ם].
לאחר מכן, הכניעה והיראה באות לידי ביטוי בהשתחוויה מלאה. הפועל וַיִּקְּדוּ מתאר את כפיפת קודקוד הראש [מצודת ציון], והמילה אַפַּיִם מלמדת על האופן שבו השתחוו, שבו כל אדם נפל קדימה כך שפניו נגעו ממש בארץ [מצודת דוד, שטיינזלץ].