ביום ראש השנה, בשעות הצהריים, פונים עזרא ונחמיה אל העם שביקש לצום או להתעצב על חטאיו, ומורים להם לשנות את התנהגותם ולחגוג. המנהיגים אומרים לעם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, כלומר, ערכו סעודת חג והתענגו על בשר שמן ומעדנים, ועל יין ותירוש מתוקים [רב סעדיה גאון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אכילת מאכלים אלו נועדה לסמל את התקווה שהשנה החדשה תהיה "שמנה" ומתוקה [רב סעדיה גאון]. הוראה זו משקפת את התפיסה לפיה המועדים נועדו לשלב בין צרכי הנפש, על ידי עסק התורה בחצי היום הראשון, לבין צרכי הגוף, על ידי אכילה ושתייה [רלב"ג].
לצד השמחה האישית, מודגשת החובה החברתית: ושלחו מנות לאין נכון לו. הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא למתן חלקי מזון לעניים ולדלת העם שלא היה באפשרותם להכין סעודה לחג [רש"י, מצודת דוד, חומת אנך]. משלוח מנות היה מנהג חג מקובל, שכן אין להותיר אדם ללא מזון ביום טוב [ביאור שטיינזלץ]. על פי ספר הזוהר, אדם החוגג ושמח לבדו מבלי לשתף את העניים בסעודתו פוגם במהות החג, ועל ידי מעשה הצדקה מושפע שפע אלוהי [חומת אנך]. בנוסף, בתלמוד נדרש פסוק זה גם על מי ששכח להניח "עירוב תבשילין" מבעוד יום, שיכול לסמוך על תבשילים שהכינו אחרים [רב סעדיה גאון].
ההצדקה לחגיגה היא כי קדוש היום לאדנינו. מפסוק זה לומדים כי חל איסור מוחלט להתענות בראש השנה, שכן הוא יום קדוש [רב סעדיה גאון]. נחמיה מוסיף ומנחם את העם ואומר ואל תעצבו על כך שאולי לא נהגתם כראוי עד כה [ביאור שטיינזלץ]. העצבות נתפסת כמידה מגונה, ויש לשאוף להידבק בשכינה מתוך שמחה [חומת אנך].
הדברים נחתמים בהכרזה כי חדות ה' היא מעזכם. שמחת החג, שהיא שמחה של מצווה, תשמש עבור העם כמבצר וכמקור של כוח, הגנה ותעצומות [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מפרשת את "חדות ה'" כשמחת התורה; השמחה על כך שהעם שמע את התורה ורוצה לנהוג על פיה היא הנותנת לו את החוזק הפנימי [רלב"ג]. יתרה מכך, עצם קבלת התורה היא זו שמקנה לישראל את הזכות ליהנות גם מהעולם הזה וממעדניו, ולא רק מחיי העולם הבא [חומת אנך].