עם החזרה מהגלות והקריאה הפומבית בספר התורה, נחשף העם מחדש להלכות שנשכחו מלב. הקהל למד מתוך הכתובים על החובה לשבת בסוכות במהלך החג של החודש השביעי, הוא חודש תשרי, חובה שרבים מהם כבר לא זכרו או לא ידעו על קיומה [ביאור שטיינזלץ].
גילוי זה מעלה תמיהה היסטורית והלכתית גדולה שנידונה בספרות חז"ל: האם ייתכן שעם ישראל לא קיים את מצוות הסוכה מאז ימי יהושע בן נון? ההסבר לכך אינו מעיד על עזיבת המצווה, אלא נעוץ במעמדה המשפטי של ירושלים. על פי ההלכה, אין להקים סוכה ברשות הרבים. מכיוון שירושלים מעולם לא חולקה לנחלות שבטיות, לא היו בה שטחים בבעלות פרטית הנחשבים ל"רשות היחיד". בשל כך, לאורך הדורות – ואפילו בימי דוד ושלמה – לא יכלו עולי הרגל להקים סוכות בירושלים עצמה [מלבי"ם].
המפנה התרחש בימי עזרא הסופר. כאשר שבו בני ישראל ארצה וקידשו את הארץ מחדש, התנה בית הדין של עזרא תנאי מיוחד המתיר לסכך ולבנות סוכות גם ברשות הרבים, כגון בחצרות בית ה' וברחובות העיר. יהושע בן נון יכול היה לתקן תקנה דומה בעת כיבוש הארץ הראשון, אך לא עשה זאת. לכן, התקנה של עזרא היא שאפשרה לראשונה את קיום המצווה ברחובות ירושלים, ומעשה זה מוכיח שקידוש הארץ בימי עזרא היה קידוש חדש שהעניק לבית הדין סמכות להתנות תנאים חדשים [מלבי"ם].
לצד החידוש ההלכתי של בית הדין, החכמים דקדקו היטב במילות התורה והפיקו מהן תובנות מעשיות לגבי אופן קיום החג. הם למדו מהכתובים שאין הכרח שמועד החג יחפוף באופן מדויק לעונת האסיף החקלאית. בנוסף, מתוך עיון במילה בַּסֻּכּוֹת, הנכתבת בתורה בכתיב חסר, הם דרשו שאין חובה להקים סוכה פרטית לכל אדם ואדם, אלא ניתן לקיים את המצווה גם בישיבה משותפת בסוכה אחת [חומת אנך].