מעמד קריאת התורה מקיף את כל שדרות העם, הנאספים יחד ללימוד משותף במועד מיוחד. התאריך המצוין בסוף הפסוק, בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, מתייחס ליום חג ראש השנה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], והוא מתקשר מבחינה תחבירית לתחילת הפסוק, כדי ללמדנו שביום זה בדיוק הביא עזרא את התורה [אבן עזרא].
הפסוק מדגיש שעזרא הביא אֶת הַתּוֹרָה, ולא נכתב שהביא את "ספר התורה". השמטה זו באה לרמז שעזרא לא הסתפק בקריאת הטקסט הכתוב בלבד, אלא העביר לעם גם את התורה שבעל פה שאינה כתובה בספר [מלבי"ם].
התורה הוצגה בפני כלל הקהל שנאסף במקום [מצודת דוד], אך הפסוק מחלק את השומעים לשתי קבוצות עיקריות. הקבוצה הראשונה היא מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, קבוצה המייצגת את ההמון, אשר בפניהם נקראו דברי התורה הפשוטים והגלויים [מלבי"ם].
הקבוצה השנייה מוגדרת במילים וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ, וסביב הגדרתה קיימות כמה גישות. הגישה הבסיסית היא שמדובר בכל אדם בעל בינה המסוגל להבין את דברי הספר הנקראים באוזניו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה שונה מזהה קבוצה זו דווקא עם הטף, מתוך הקבלה למצוות הקהל שבה נאמר "למען ישמעו ולמען ילמדו", ומסבירה כי לאספה הובאו רק ילדים שהגיעו לגיל שבו הם מבינים את הנשמע [רלב"ג]. מנגד, יש המפרשים שהתואר "מבין" מתייחס לאדם בוגר שהוא תלמיד חכם [רס"ג]. לפי קו חשיבה זה, אותם חכמים ומבינים הם אלו שזכו לשמוע ולהעמיק בדברי התורה שבעל פה ובסודותיה, מעבר לפשט שהוצג לכלל העם [מלבי"ם].