מעמד קריאת התורה בהנהגת עזרא מתאפיין בנוכחות המונית ובקשב רב של הקהל, תוך תשומת לב למיקומו הפיזי של הקורא ולתגובת השומעים. כאשר מתואר וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כׇל הָעָם, הפרשנים מסכימים כי הסיבה לכך שהכל ראו אותו היא כִּי מֵעַל כׇּל הָעָם הָיָה. עזרא ניצב על מגדל או בימה גבוהה שנישאו מעל הקהל, וכך התאפשר לכל הנוכחים לחזות בו בבירור.
המילה וּכְפִתְחוֹ מתייחסת לרגע שבו עזרא פתח את ספר התורה כדי לקרוא בו, ויש המפרשים זאת גם כרגע שבו פתח את פיו לדבר [מצודת דוד].
תגובת הקהל למעמד מתוארת במילה עָמְדוּ, אשר זכתה לשני כיווני פירוש עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשמעות כאן אינה עמידה פיזית אלא שתיקה מוחלטת [רש"י, רס"ג, מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא, מלבי"ם]. ברגע שעזרא פתח את הספר, העם הפסיק לדבר והחריש, בדומה לשימוש במילה זו בספר איוב במשמעות של פסיקת הדיבור. שתיקה זו נועדה לאפשר לקהל להתרכז ולהבין היטב את דברי התורה, כאשר הם קופאים במקומם ואינם נעים [רלב"ג].
לעומת זאת, גישה נוספת מפרשת את המילה כפשוטה, כלומר שהעם נעמד פיזית על רגליו מתוך יראת כבוד לתורה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. פירוש זה נתמך במסורת היסטורית של חז"ל ולפיה מתקופת משה ועד ימיו של רבן גמליאל היו לומדים תורה רק בעמידה [אבן עזרא].