מעמד הקריאה הפומבית של התורה דורש היערכות מיוחדת, הן מבחינה פיזית והן מבחינת הנוכחים, כדי לאפשר לקהל הרחב להאזין לדברים מתוך יראת כבוד. לשם כך מוקמת במה מוגבהת, וסביב הקורא מתקבצת קבוצה נכבדה של מנהיגים וחכמים.
הפרשנים מסכימים כי מִגְדַּל־עֵץ שעליו עמד עזרא היה מבנה מוגבה, בדומה לבמה המוכרת כיום בבתי הכנסת [אבן עזרא, ר' סעדיה גאון]. המילים אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר מלמדות כי מבנה זה לא היה קיים מראש, אלא נבנה במיוחד לשם המטרה של קריאת ספר התורה ופירושו ברבים [רש"י, מצודת דוד]. גובהו של המגדל נועד בראש ובראשונה לצורך מעשי – לאפשר לכל ההמון הגדול שהתקהל במקום לשמוע היטב את דברי התורה [רלב"ג, ר' סעדיה גאון, ביאור שטיינזלץ].
לצד עזרא התייצבו תלמידיו וחבריו, שהיו מראשוני הסופרים וככל הנראה הרכיבו את בית הדין של "כנסת הגדולה" [ביאור שטיינזלץ]. מעבר למפגן של כבוד, נוכחותם של האנשים מימינו ומשמאלו נדרשה גם מסיבה הלכתית: מכיוון שהמגדל היה גבוה עשרה טפחים ונחשב לרשות נפרדת, היה צורך שיהיו עמו על הבמה אנשים נוספים כדי להשלים מניין, וזאת כדי שלא יאמר דבר שבקדושה בפחות מעשרה נוכחים [רלב"ג].
באשר למספר האנשים שעמדו לצדו, קיימות גישות שונות. גישה אחת סבורה כי היו שבעה אנשים מכל צד, כאשר עזרא עצמו נספר כחלק מהצד הימני. לעומת זאת, על פי מסורת חז"ל, היו בדיוק שישה אנשים מכל צד, ולפיכך המילים זְכַרְיָה מְשֻׁלָּם המופיעות בסוף הפסוק אינן מתייחסות לשני אנשים שונים, אלא הן שמו של אדם אחד [מלבי"ם].
מבחינת דיוקי הקריאה של שמות הנוכחים, יש לשים לב כי השם וּמִישָׁאֵל נכתב בתוספת האות ו', וכן שהאות ב' בשם וְחַשְׁבַּדָּנָה מנוקדת בפתח [מנחת שי].