מעמד קריאת התורה הפומבי הופך לרגע של טלטלה רגשית עמוקה עבור העם, ומנהיגי הדור נדרשים להרגיע את ההמונים ולהסביר להם את מהות קדושת היום.
הפסוק פותח בתיאור המנהיגים הפונים אל העם. נחמיה מכונה הַתִּרְשָׁתָא, מונח שמוסבר כתואר כבוד פרסי [שטיינזלץ], או כתואר המעיד על כך שהתיר שתיית יין לפני מלכים בשעות סכנה [רב סעדיה גאון]. יחד עמו עומדים הלוויים הַמְּבִינִים, שתפקידם היה לפרש, להסביר ולהנגיש את משמעות הכתוב להמונים [רב סעדיה גאון, מצודת דוד, שטיינזלץ]. המילים לְכָל־הָעָם מתקשרות לתחילת הפסוק, כלומר נחמיה והמנהיגים הם שאמרו את הדברים לכל העם [אבן עזרא].
ההכרזה הַיּוֹם קָדֹשׁ־הוּא מתייחסת לראש השנה. הפרשנים מסכימים כי מנהיגי העם הבהירו שביום חג זה אין זה ראוי להתאבל ולבכות. עם זאת, הפסוק מתאר כי העם בכה למשמע דברי התורה. הפרשנים מציעים מספר גישות להבנת סיבת הבכי:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעם בכה מתוך צער וחרטה כאשר הבינו שלא קיימו את מצוות התורה כראוי. נראה שעזרא קרא בפניהם מספר דברים, הכולל פרשיות של תוכחה וקללות. דברים אלו עוררו בהם יראה גדולה מפני ה', במיוחד לאור העובדה שרבים מהם כלל לא הכירו את הכתוב בתורה עוד מימי טרום הגלות [רלב"ג, שטיינזלץ].
גישה נוספת מסבירה שהבכי נבע מאימת יום הדין. העם הבין את משמעות היום וביקש להתענות ולצום. מול מגמה זו עמדו המנהיגים והורו להם שלא להתעצב, אלא לבטוח בחסדו של ה' שיוציא את משפטם לזכות, ולכן עליהם לשמוח שמחה רוחנית [מלבי"ם].
לעומת זאת, ישנה גישה ייחודית הקושרת את הבכי לבלבול הלכתי והיסטורי. לפי פירוש זה, המאורע התרחש ביום השני של ראש השנה. העם, שהיה רגיל לחגוג יום אחד בבבל, הופתע מכך שבירושלים חוגגים יומיים. הם חשבו בטעות שקביעת היומיים נובעת מתקנה שנועדה למקרה שבו חלילה ייחרב בית המקדש, ומחשבה זו עוררה בהם אבל וזיכרונות חורבן. הלוויים נאלצו להרגיע אותם ולהסביר להם שהיום קדוש באמת משום שעדים לא הגיעו בזמן לקדש את החודש, ולא בגלל תקנת חורבן, ולכן אין שום מקום לאבל ולבכי [העמק שאלה].