תחשבו על טיול ארוך שבו צועדים המון אנשים יחד. תמיד יש כאלה שהולכים מהר בראש התור, ויש כאלה שקצת מתעייפים ונשארים מאחור. כשבני ישראל צעדו במדבר, המסע שלהם היה מסודר מאוד ולכל שבט היה מקום קבוע. שבט יהודה, שהיה השבט הגדול ביותר ונועד להנהיג, צעד ראשון. אבל מי שמר על כולם מאחור?
התפקיד החשוב הזה ניתן לשבט דן, שהיה השבט השני בגודלו. התורה קוראת לשבט דן מְאַסֵּף לְכׇל־הַֽמַּחֲנֹת. המילה הזו קשורה לפעולה של איסוף. לאנשי שבט דן היו שני תפקידים מיוחדים שעזרו לכל העם. קודם כל, הם אספו את האנשים שהתעייפו. אם מישהו התקשה ללכת בקצב של כולם ונשאר מאחור, בני דן צעדו איתו לאט כדי שאף אחד לא יישאר בודד במדבר. בנוסף, הם אספו גם חפצים. אם מישהו הפיל משהו בטעות במהלך ההליכה, אנשי שבט דן היו מוצאים את האבדה ומחזירים אותה לבעליה.
כך, בזכות הכוח והגודל של שבט דן, הם יכלו להגן על כולם מאחור ולדאוג שכל בני ישראל יעברו את המסע בשלום, מבלי שאף אדם או חפץ יילכו לאיבוד.