יצא לכם פעם לחשוב איך אפשר להודיע להמון אנשים שהגיע הזמן לארוז את האוהלים ולצאת לדרך? במדבר, בני ישראל היו צריכים סימן ברור מאוד כדי שכולם ידעו מתי מתחילים לנסוע. הסימן שלהם היה קול מיוחד של חצוצרות.
כאשר התורה אומרת וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה, היא מתכוונת לסדרה מדויקת של צלילים. קול של תרועה הוא קול שבור, מקוטע ורועד. אבל האם השמיעו רק תרועה? לא. החצוצרות השמיעו קודם כל תקיעה, שהיא קול ארוך ורצוף, אחר כך תרועה, ובסוף שוב תקיעה. אנחנו מבינים את זה כי התורה משתמשת במילה של תקיעה ממש לפני המילה תרועה. הצליל המיוחד הזה, של תקיעה-תרועה-תקיעה, היה הסימן רק ליציאה למסע, בניגוד לאיסוף רגיל של העם שבו השמיעו רק תקיעה ארוכה.
ברגע שנשמע האות, התחיל המסע. התורה אומרת וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה. המילה קדמה פירושה צד מזרח, ושם חנה מחנה יהודה. הסיבה שכתוב מחנות בלשון רבים היא שכל דגל של מחנה כלל בתוכו שלושה שבטים שונים. בני ישראל לא התחילו לצעוד כולם יחד באותו הרגע, אלא צעדו בתהלוכה מסודרת מאוד. קודם יצאו לדרך המחנות של צד מזרח, ויחד איתם צעדו גם נושאי המשכן, ואחריהם יצאו שאר המחנות, כל אחד בתורו.