תארו לעצמכם שאתם צריכים לארגן המון אנשים למסע ארוך. איך כולם ידעו מתי בדיוק צריך להתחיל ללכת? במדבר, הדרך לתקשר עם מחנה ישראל העצום הייתה בעזרת חצוצרות. המסע היה צריך להיות מאוד מאורגן. המילה תֵּימָנָה פירושה לכיוון דרום. כשהיו תוקעים בחצוצרות, זה היה הסימן המיוחד של השבטים שחנו בצד דרום, המחנה של שבט ראובן, שזהו תורם להתחיל לצעוד. כדי שהכל יהיה מסודר, לכל צד במחנה היה תור משלו ואות מיוחד בחצוצרה.
הקולות של החצוצרות לא היו זהים, אלא היו להם משמעויות שונות. קול של תקיעה ארוכה ופשוטה נועד לאסוף את כולם יחד. לעומת זאת, המילים תְּרוּעָה יִתְקְעוּ מתארות קול שבור שמסמן שהגיע הזמן לפרק את המשכן ולצאת לדרך. המילה שֵׁנִית מלמדת אותנו שהיה סדר קבוע: קודם תקיעה רגילה כדי לאסוף את העם, אחר כך תרועה כדי להתחיל לנסוע, ובסוף שוב תקיעה.
היציאה למסע לא קרתה ברגע אחד. כבר בערב שלפני כן משה קיבל נבואה מה' על הנסיעה, והעם התחיל לארוז את האוהלים והחפצים. כשהחצוצרות נשמעו כולם התאספו, ענן ה' התקפל, המשכן פורק בזהירות, ורק אז הענן התחיל להתקדם והוביל את כל המחנה אחריו בסדר מופתי.