לאחר חניה ממושכת למרגלות ההר, בני ישראל מתנתקים ממקומם ומתחילים לנוע אל עבר היעד הבא. הענן האלוהי, שהתווה את הדרך, מתרומם ומנחה את העם כולו אל תוך מרחבי המדבר החדשים שבחצי האי סיני.
הפועל וַיִּסְעוּ מבטא עקירה של מחנה כבד וגדול ממקום מנוחתו, והבאתו לכדי תנועה והתקדמות מתמדת [רש"ר הירש]. כאשר הענן נדד הלאה, העם הלך בעקבותיו [ביאור שטיינזלץ], ומסירתם המוחלטת להדרכתם של ענני הכבוד היא שקבעה את מהלך נסיעתם [שפתי כהן].
באשר למילה לְמַסְעֵיהֶם בלשון רבים, נחלקו המפרשים לשני כיווני חשיבה עיקריים. גישה אחת מסבירה שהמילה מתייחסת לסדר הלוגיסטי של המסע. כלומר, הנסיעה נעשתה בדיוק כפי הראוי וכפי המשפט המפורש של סידור הדגלים, כאשר לכל שבט ברור מי נוסע ראשון ומי אחרון [רש"י, אבן עזרא, מזרחי, גור אריה]. לעומת זאת, גישה שנייה תופסת את המילה כביטוי ליעד ולמורכבות הדרך. לפי פירוש זה, לשון הרבים מלמדת שלא מדובר היה בנסיעה אחת רצופה, אלא בתחילתה של שרשרת מסעות וחניות שעתידים להתרחש בדרך אל ארץ ישראל [ביאור יש"ר, העמק דבר].
סיום הפסוק מציין כי הענן שכן בְּמִדְבַּר פָּארָן. קביעה זו עוררה קושי, שכן בפירוט המסעות המופיע בסוף ספר במדבר נאמר שהתחנה הראשונה לאחר הר סיני הייתה במקום שנקרא קברות התאוה, ולא בפארן. כדי ליישב זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפארן אינו שם של תחנה ספציפית בודדת, אלא שמו של חבל ארץ כללי ורחב ממדים. בתוך הגבולות הגדולים של מדבר פארן שכנו מספר תחנות שונות, ובהן קברות התאוה, חצרות וקדש. בשלב זה, התורה אינה מעוניינת לפרט את כל תחנות הביניים, אלא רק לתאר את המעבר הכללי ממרחב של מדבר אחד למשנהו.