עם סיום הפירוט המדוקדק של מבנה מחנה ישראל, הכתוב מסכם את נוהל התנועה של השבטים במדבר.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים אֵלֶּה מַסְעֵי אינן באות למנות את התחנות הגיאוגרפיות שבהן חנו, שהרי מסעם במדבר טרם הסתיים, אלא הן באות לתאר את סדר ההליכה והמיקום המדויק של כל דגל ושבט במחנה [רש"י, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים]. יתרה מזו, סדר זה לא היה הוראה חד פעמית, אלא קבע את התבנית הקבועה שעל פיה נסעו תמיד לאורך כל שנות נדודיהם [אבן עזרא, ביאור יש"ר, רש"ר הירש].
המילה החותמת את הפסוק, וַיִּסָּעוּ, משמשת כהכרזה בפני עצמה המלמדת כי ישראל אכן יצאו לדרך באותו היום ממש, בעשרים בחודש השני [רש"י, מזרחי, רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. פרשנים מציינים כי אף על פי שכבר נאמר בפסוקים קודמים שישראל נסעו, האזכור הקודם התייחס רק להכנות למסע, לבקשת הנסיעה או להסתלקות הענן, ואילו כאן מודגשת היציאה בפועל [גור אריה, שפתי חכמים]. יש המבארים כי מילה זו מתארת את השלב השלישי והאחרון של תהליך הנסיעה, שנעשה על פי קריאתו של משה והליכה בעקבות הענן [העמק דבר], ויש המוסיפים כי הכתוב רומז כאן לכך שבו ביום הם יצאו למסע מזורז ועברו דרך של שלושה ימים ביום אחד [משכיל לדוד].
ברובד נוסף, נערכת הקבלה בין המילה "ויסעו" בפסוק זה לבין הופעתה במסעו של יעקב אבינו בספר בראשית. מתוך כך נלמד שכשם שפחד ה' נפל על הערים סביבות יעקב, כך שרתה אימה על אומות העולם מפני מחנה ישראל. עם זאת, קיים הבדל מהותי: אצל יעקב המילה מופיעה בתחילת הפסוק, שכן הוא ביער את העבודה הזרה מביתו ונסע ביד רמה כששכינה לפניו. לעומת זאת, כאן המילה מופיעה בסוף הפסוק, לרמז על בני שבט דן שנסעו במאסף המחנה והיו נגועים בעבודה זרה, מה שגרם לענן לפלוט אותם מתוכו ולהשאירם חשופים לפגיעת עמלק [קיצור בעל הטורים].