לאחר תלאות הדרך ומסע המחנה מול פני האויב, רגעי החנייה מביאים עמם תפילה מיוחדת של משה להשראת השכינה ולשלום העם, המבטאת את התכלית העמוקה של ההליכה במדבר לקראת קבלת התורה וירושת הארץ [רלב"ג].
המילה וּבְנֻחֹה מתייחסת לזמן שבו ארון הברית או ענן הכבוד נחו במקום החנייה החדש [רלב"ג, דעת זקנים, ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. אף שהמילה נכתבת באות ה' בסופה, קריאתה ומשמעותה היא כמו באות ו' – "ובנוחו" [אבן עזרא, חזקוני].
בביאור הקריאה שׁוּבָה יְהֹוָה, הפרשנים מציגים שלוש גישות מרכזיות המשלימות זו את זו. הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון מרגוע, שלווה ונחת. לפי גישה זו, משה מתפלל שה' יעניק מנוחה והשקט לעם היגע מן הדרך, ויגן עליו מפני חרדת האויבים [רש"י, אבן עזרא, ביאור יש"ר, מלבי"ם]. התוספת של האות ה' בסוף המילה "שובה" באה להדגיש כי מדובר בלשון של בקשה ותפילה [הכתב והקבלה].
גישה שנייה מפרשת את המילה כפשוטה – חזרה. במהלך הנסיעה, ארון הברית נסע מחוץ למחנה, ועם החנייה משה מתפלל שה' ישוב וישרה את שכינתו ורוח קודשו במלוא העוצמה בתוך מרכז העם [ספורנו, העמק דבר, נתינה לגר].
לעומת גישות אלו, קבוצת פרשנים אחרת רואה במילה פועל שמשמעותו "הָשִׁיבָה". כלומר, זוהי תפילה לשלום הנוסעים, שה' יחזיר את כל העם למקומו בשלום, מבלי שייעדר, יאבד או ייפגע אפילו אדם אחד [דעת זקנים, בכור שור, חזקוני, הדר זקנים].
באשר לצירוף רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, יש הסבורים כי המונח מתאר פשוט ריבוי עצום של אנשים, וייתכן שהוא כולל בתוכו את המניין המלא של העם על נשיו וטפו [ספורנו, ביאור יש"ר, הכתב והקבלה]. אחרים רואים בכך תפילה לעתיד, שה' ירבה את מספרם של ישראל פי עשרה [רלב"ג]. דעה ייחודית גורסת כי ה' בעצמו הוא כביכול ה"רבבות" של ישראל, שכן הוא זה שנלחם עבורם באמת, ולא כוחם הצבאי [אם למקרא].
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רבים מהפרשנים גוזרת מצירוף מילים זה כלל רוחני מהותי: אין השכינה שורה בישראל בקביעות על פחות מעשרים ושניים אלף איש. החישוב נובע מלשון הרבים של המילים: מינימום "רבבות" הוא עשרים אלף, ומינימום "אלפי" הוא אלפיים [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי]. מספר זה אינו מקרי; הוא מקביל לעשרים ושניים אלף מחנות המלאכים של מעלה, וכנגדם עמדו בדיוק עשרים ושניים אלף הלויים, שהיו משרתיו של ה', נשאו את כלי הקודש ולא חטאו במדבר [גור אריה, ברכת אשר על התורה]. המספר מדויק עד כדי כך, שחיסרון של אדם אחד בלבד מתוך מניין זה – אפילו בגלל עובר שלא נולד – מונע את השראת השכינה השלמה והתמידית בתוך העם [תורה תמימה].