חצוצרות הכסף שימשו כאמצעי התקשורת המרכזי במדבר, ונועדו להעביר הנחיות מדויקות למחנה ישראל העצום. הכתוב שלפנינו מגדיר את האות הקולי המיועד לכינוס המקיף ביותר: אסיפת העם כולו, יחד עם מנהיגיו, אל המרכז הרוחני של המחנה.
המילה וְתָקְעוּ משמעה שהכהנים יריעו בחצוצרות [אבן עזרא], והמילה בָּהֵן מלמדת שהתקיעה צריכה להתבצע בשתי החצוצרות [רש"י, רשב"ם, ביאור יש"ר]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהצליל המושמע כאן הוא "תקיעה", כלומר קול פשוט, ארוך, רציף ומתמשך, להבדיל מ"תרועה" שהיא קול שבור ורועד [רלב"ג, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, אם למקרא, ברכת אשר על התורה]. צלילה הרציף של התקיעה מסמל אחדות וקריאה להתאספות סביב המנהיג, בניגוד לקול התרועה השבור המשמש כאות אזהרה לפירוק המחנה ויציאה לדרך [רש"ר הירש].
הפרשנים עומדים על הסיבה לשימוש בשתי חצוצרות דווקא בעת קריאה לכלל העם. גישה אחת מסבירה כי נשיאי העדה שקולים בחשיבותם לכלל העם. לכן, כאשר תוקעים בשתי החצוצרות, האחת מסמלת את הנשיאים והשנייה את העם, והשילוב ביניהן מהווה סימן לכולם להתאסף יחד [גור אריה]. מנגד, יש הסבורים כי התקיעה לא נעשתה בשתיהן בו זמנית אלא זו אחר זו. לפי פירוש זה, התקיעה הראשונה נועדה להכין את הנשיאים, ועם הישמע התקיעה השנייה נקהל העם כולו. יתרה מזו, השימוש בשתי חצוצרות נועד למנוע קנאה בין הכהנים, ולאפשר לשני האחים לקחת חלק שווה במצווה [שד"ל]. כדי שהעם יוכל להבחין מתי תוקעים בשתי חצוצרות יחד ומתי באחת, קולות החצוצרות היו שונים זה מזה בטבעם, או שהכהנים היו מאריכים בתקיעה אחת יותר מבשנייה [העמק דבר].
ההבדל המרכזי בין קריאה לכלל העדה לבין קריאה לנשיאים בלבד אינו טמון בסוג הצליל, שכן בשני המקרים מדובר בתקיעה פשוטה, אלא במספר הכלים והתוקעים: שתי חצוצרות ושני כהנים עבור כל העדה, לעומת חצוצרה אחת וכהן אחד עבור הנשיאים [מזרחי].
בעקבות התקיעה, וְנוֹעֲדוּ כלומר יתאספו וייפגשו [ביאור שטיינזלץ] כל העם אל פתח אוהל מועד. אף על פי שהפסוק מקדים את אסיפת כל העדה לאסיפת הנשיאים, בפועל סדר ההגעה היה הפוך: הנשיאים היו מגיעים ראשונים אל אוהל מועד כדי לקבל את הדברים ממשה, ורק לאחר מכן היה העם כולו מתכנס [מלבי"ם, צפנת פענח].