עם תחילת המסע במדבר, שבט ראובן מכין את עצמו לתנועה ומתייצב להליכה בעקבות דגלו של מחנה יהודה. בפסוק זה בולט שינוי לשוני ביחס לתיאור מסעם של שאר השבטים. בעוד שאצל השבטים האחרים התורה משתמשת בקידומת המייחסת אותם לאבותיהם (כמו "בני יהודה" או "בני אפרים"), כאן נכתב באופן סתמי מַחֲנֵה רְאוּבֵן. בנוסף לכך, עולה תמיהה דקדוקית מדוע הפסוק נוקט בלשון רבים במילה לְצִבְאֹתָם, אף על פי שמדובר במחנה אחד [ברכת אשר על התורה].
הפרשנים מציעים כיוונים שונים להסבר השמטת המילה "בני", כאשר שניהם קושרים זאת למעורבותם העתידית של נשיא השבט ואנשיו במחלוקת קורח. גישה אחת מסבירה כי עצם השתתפותם של בני ראובן במרד נגד משה גרמה להם לאבד את הזכות והראויות להיקרא על שם אבותיהם, בדומה למשפחת קהת שגם אצלה הושמטה המילה "בני" מאותה סיבה [ברכת אשר על התורה]. מנגד, יש המבארים כי השתתפותם של אליצור בן שדיאור וחבריו במחלוקת לא נבעה מרשעות, אלא דווקא ממניעים של חסידות יתרה, פרישות ורצון עז להתקרב לה'. משום כך הפסוק קורא להם "ראובן" ולא "בני ראובן", כדי לרמוז שהם אימצו את מידתו של ראובן אבי השבט עצמו, שהיה נוטה להתבודדות ולפרישות מאחיו [העמק דבר].
באשר לשמות הנשיא ואביו, המסורת המדקדקת במסירת הטקסט מציינת כי השמות אֱלִיצוּר ו-שְׁדֵיאוּר נכתבים בתורה כל אחד כמילה אחת שלמה, בכתיב מלא וללא חיסרון של אותיות [מנחת שי].
מעבר לכתיב, שמות אלו טומנים בחובם משמעות עמוקה הנוגעת לטהרת לידתו של ראובן ולשורש נשמתו. אף על פי שראובן נולד מתוך בלבול במחשבתו של יעקב, שסבר כי הוא נמצא עם רחל, כוונתה הטהורה של לאה אמו היא שעיצבה את קדושתו. לאה הצליחה לטהר את מחשבותיה ולהמיר את מידת הדין והגבורה במידת החסד. על רקע זה, השם אֱלִיצוּר מתפרש כ"ה' צורי ועמי", ומסמל את ההכרה בכך שה' נמצא עם ראובן בזכות צדקת אמו. השם שְׁדֵיאוּר מתפרש כ"השלכת האש" (שדי-אור), כלומר סילוק הדינים הקשים והתדבקות באור החסד האלוהי, תכונות שבאות לידי ביטוי גם בדגלי השבטים המשקפים את המרכבה האלוהית [נחל קדומים].