בנקודת זמן זו, בני ישראל עומדים על סף כניסה לארץ המובטחת. משה פונה אל חותנו בהזמנה להצטרף אליהם למסע, ומבטיח לו שותפות בטובה שתצמח לעם עם כניסתם לארץ.
מי הוא חֹבָב בֶּן־רְעוּאֵל? רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר ביתרו עצמו. השם "חובב" ניתן לו לאחר שהתגייר, ומבטא את העובדה שחיבב את התורה, נעשה אוהב לה', וקיבל על עצמו את חובותיה [רמב"ן, רש"ר הירש, שפתי כהן]. רעואל המוזכר בפסוק הוא למעשה סבו או אביו של חובב, והסיבה שבמקומות אחרים בנות יתרו קראו לו "אבא" היא שדרך התינוקות לקרוא לסבם בשם זה [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה]. גישה אחרת מציעה שחובב אינו יתרו, אלא גיסו של משה – בנו של רעואל (יתרו), שכן המילה "חותן" במקרא יכולה לתאר גם את אחי האישה [אבן עזרא, הטור הארוך].
משה מכריז נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם. המילה "נוסעים" אינה מתארת רק הליכה פיזית, אלא עקירה מוחלטת של הגוף והמחשבה מהמקום הקודם, ללא כוונה לשוב לאחור [כלי יקר]. הפרשנים מסבירים כי באותה שעה, משה והעם סברו שהם רחוקים מהלך של שלושה ימים בלבד מהכניסה לארץ ישראל. המסע תוכנן להיות קצר ומיידי, אלא שחטא המתאוננים והמרגלים שאירע בהמשך עיכב אותם במדבר למשך ארבעים שנה [רש"י, רלב"ג, ריב"א].
העובדה שמשה כולל את עצמו באומרו "אנחנו", מלמדת שבאותה שעה הוא עדיין האמין שייכנס לארץ, שכן הגזירה עליו טרם נחתמה סופית, או שקיווה לבטלה בתפילה [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה]. דעה נוספת מציעה שמשה כלל את עצמו בדברים כדי לא להתבייש בפני חותנו, ולהסתיר את העובדה שנאסר עליו להיכנס לארץ [צאינה וראינה].
משה מציע לחובב: לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ. מאחר שעל פי ההלכה ארץ ישראל מתחלקת רק לשבטי ישראל ולגרים אין בה נחלה, משה לא יכול היה להבטיח לו אחוזה רגילה [אור החיים, צרור המור]. לכן, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההבטחה להתחלק בטובה התייחסה לשלל המלחמה, כסף, זהב וצאן, או למתנה מיוחדת מתוך חלקה של האומה, כדוגמת השטח הפורה של יריחו שניתן לבסוף לבני משפחתו [רמב"ן, רבנו בחיי, ביאור יש"ר].
כדי לשכנע את חובב שאינו צריך לחשוש ממלחמות הכיבוש, משה מוסיף כִּֽי־יְהֹוָ֥ה דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל – הבטחת ה' לניצחון ולטובה היא מוחלטת, ואינה ניתנת לחזרה [מלבי"ם, בכור שור, אור החיים]. משה ניסח את דבריו בחוכמה, כך שההטבה לא תישמע כנדבה שעלולה לפגוע בכבודו של חובב, שהיה אדם עשיר ומכובד בארצו, אלא כזכות המגיעה לו בדין על תרומתו ועזרתו לעם ישראל במדבר [אור החיים, תולדות יצחק]. על פי גישה נוספת, משה הציע לחובב טובה רוחנית – להיות שותף בהנהגת העם ולשבת בלשכת הגזית, ובכך לזכות את הרבים בזכות אהבתו לתורה [כלי יקר, צפנת פענח].