דברי ה׳ למשה פותחים את פרשת החצוצרות, מערכת ציוויים המלווה את עם ישראל החל מימי הנדודים במדבר ועד לחיים בארץ ישראל לאורך הדורות [ברכת אשר על התורה]. הציווי על התקיעה בחצוצרות מתחלק לשלושה מצבים שונים בהיסטוריה ובהלכה: הראשון הוא כינוס העדה והכוונת מסעות המחנה במדבר, שהייתה מצווה זמנית לאותה התקופה בלבד. המצב השני הוא תקיעה במועדים ובראשי חודשים בזמן הקרבת הקרבנות, שהיא אמנם מצווה לדורות, אך מותנית בקיומו של בית המקדש. המצב השלישי הוא תקיעה בעת יציאה למלחמה ובעתות צרה, שנועדה לעורר רחמים ולהיזכר לפני ה׳.
סביב יישומה של התקיעה בעת צרה בימינו, כאשר בית המקדש אינו קיים, התעורר פולמוס הלכתי. גישה אחת גורסת כי מצווה זו נוהגת בכל דור ובכל עת מצוקה, כפי שעולה מפסיקותיהם של הרמב"ם וספר החינוך. לאור זאת, היו שחידשו את קיום המצווה הלכה למעשה בדורנו [הרב חיים שרגא פייביל פראנק ובית הדין בירושלים]. בעתות מלחמה וסכנה הם ייצרו חצוצרות כסף ותקעו בהן ברוב עם ברחבת הכותל המערבי, מתוך תפילה לישועה, ומסורת זו אף נשמרה בהזדמנויות מיוחדות על ידי רבני הכותל. לעומת זאת, ישנה התנגדות נחרצת ליוזמה זו [הרב אליעזר יהודה ולדנברג]. לשיטה זו, גדולי ישראל לדורותיהם מאז החורבן נמנעו במכוון מלתקוע בחצוצרות, אפילו בעתות צרה בירושלים, מתוך הבנה שבהיעדר מקדש ומזבח אין בכך רצון ה׳. על פי תפיסה זו, בעת משבר יש להישען על זעקת הלב בתפילה ועל תקיעת שופר, תוך ציפייה לבניין המקדש ולגאולה שלמה.