קריאתו של משה אל יתרו (חובב) להצטרף למסע בני ישראל אל הארץ המובטחת מגלמת בתוכה הבטחה עמוקה לשותפות גורל, המשלבת גמול רוחני וגשמי גם יחד. פנייה זו נועדה להבטיח ליתרו כי מעמדו כגר לא יגרע מחלקו אלא להפך, הוא יזכה לכבוד ולנחלה.
הפרשנים דנים באופייה של אותה טובה שמשה מבטיח. גישה אחת מדגישה את המימד הרוחני: בעוד שיתרו טען כי יש לו נכסים חומריים בארצו, משה מציע לו את השגחת ה׳ וגילוי שכינתו בארץ הנבחרת [ביאור יש"ר]. יתרה מכך, הצטרפותם של גרי צדק כיתרו לעם ישראל מזכה אותם בטוב המוחלט של העולם הבא, ובכך הם נוטלים את החלק שהיה מיועד לעשיו [אדרת אליהו].
מנגד, גישה מרכזית בקרב הפרשנים מתמקדת בטובה הגשמית. מכיוון שעל פי שורת הדין לגר אין חלק ונחלה בחלוקת הארץ [שפתי כהן], משה מבטיח לו במפורש אחוזת נחלה בתמורה לעזרתו [העמק דבר]. ההבטחה מנוסחת במילים הַטּוֹב הַהוּא ולא "מהטוב ההוא", כדי להדגיש שמדובר בטובה אחת מיוחדת ומוגדרת שהוקצבה לו מראש, ולא שעם ישראל יעניק לו את כל הווייתו ויישאר חסר כל [משכיל לדוד].
מהי אותה טובה מוגדרת? מדובר ב"דושנה של יריחו", שהיא חלקה במידות של חמש מאות על חמש מאות אמה של קרקע שמנה ופורייה [רש"י, שפתי חכמים, קיצור בעל הטורים]. חלקה זו הושארה פנויה בעת חלוקת הארץ עבור השבט שבנחלתו ייבנה בעתיד בית המקדש, ובינתיים ניתנה כנחלה זמנית לבני יתרו [רש"י, ברכת אשר על התורה]. מסירת חלקה כה חשובה, המהווה תמורה למקום המקדש, מעידה על מעלתו הרוחנית הגבוהה של יתרו, שכן חשיבות המקום מעידה על חשיבות היושב בו [גור אריה]. נחלה זו אף נחשבה כהרחבת גבולות הארץ מעבר לשבעת העממים [חזקוני], והיא הקנתה לבני יתרו זכויות של קניין גמור, כגון הבאת ביכורים וקבורה בארץ ישראל [צפנת פענח].
הכתוב כופל את המילה וְהָיָה כדי להעביר מסר כפול ליתרו: ראשית, שלא יחשוש שמא ייחשב לאדם שפל במדרגתו בגלל היותו גר, אלא הוא יהיה שווה זכויות וגדול בעיני העם [אור החיים]. שנית, הכפילות באה להדגיש את מידת הכרת הטוב שישראל חבים לו. עצם עזיבתו את ארצו ועבודת האלילים כדי לדבוק באלוהי אמת מהווה מופת ודוגמה [הכתב והקבלה]. מכיוון שיתרו, בעצתו ובהליכתו עמם, הוא הגורם והמסבב לאותה טובה שתצמח לישראל, העם מחויב להחזיר לו טובה תחת טובה [מלבי"ם, בכור שור, הכתב והקבלה].
אף על פי שסופו של הסיפור אינו מפורש בפסוק זה [ביאור שטיינזלץ], הפרשנים מסכימים כי בסופו של דבר ההבטחה קוימה. יתכן שיתרו חזר לעירו באופן זמני בלבד כדי לגייר את בני משפחתו ולהיפרד ממכריו, אך לאחר מכן הוא או צאצאיו שבו והצטרפו למחנה ישראל, נכנסו לארץ כנען וזכו לשבת באותה נחלה מובטחת ביריחו [אור החיים, ביאור יש"ר, ברכת אשר על התורה].