חשבתם פעם איך אפשר לשמור על קשר קרוב וחזק עם ה׳ בכל יום מחדש, גם כשהמנהיג הגדול שלכם כבר לא נמצא איתכם? בני ישראל עומדים להיכנס לארץ ישראל, אבל משה רבנו לא ייכנס איתם. עד עכשיו, משה היה זה שדאג באופן אישי לכל מה שקשור לקרבנות שמקריבים בכל יום. עכשיו, כשיהושע נבחר להיות המנהיג שיוביל אותם פנימה אל הארץ, ה׳ נותן לעם מתנה רוחנית מיוחדת שתשמור עליהם מחוברים אליו תמיד: מצוות הקרבנות הציבוריים.
ה׳ מצווה את משה להעביר את ההוראות האלה דווקא עכשיו, רגע לפני שהוא מסתלק, כדי שהעם ייקח אחריות. משה דאג שבלעדיו אנשים עלולים לשכוח את עבודת המקדש, ולכן ההוראה ניתנת לכל הציבור, כדי שכולם יפקחו ויעזרו לכוהנים להקפיד על עבודתם. אחרי ארבעים שנה במדבר, בני ישראל כבר מספיק בוגרים כדי להבין שהם צריכים תזכורת קבועה לקשר שלהם עם ה׳.
הקרבנות האלו הם סמל מיוחד. הכבש שמקריבים בבוקר והכבש של שעות הערב מזכירים לנו שה׳ הוא זה שיוצר את האור ואת החושך. גם התוספות של הסולת, השמן והיין הן דרך לומר תודה בכל יום על כך שה׳ נותן לנו את כל האוכל בעולם. ומה קורה היום, כשאין לנו בית מקדש? התורה משתמשת במילה לאמר כדי ללמד אותנו דבר נפלא: כשאנחנו קוראים ולומדים בתורה על הקרבנות, זה נחשב לנו כאילו באמת הקרבנו אותם בעצמנו.