במדבר, פרק כ״ח, פסוק כ׳

תארו לעצמכם שאתם מכינים מאכל מיוחד לאירוע חשוב. הייתם רוצים שהמתכון יהיה מדויק לגמרי, נכון? כך בדיוק היה במקדש כשהקריבו את הקרבנות של כלל ישראל בחגים. התורה מקפידה מאוד על הכמויות ומסבירה שהקרבן מגיע יחד עם מִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן, כלומר מנחה שעשויה מקמח נקי ומשובח שמערבבים יחד עם שמן. למרות שכבר למדנו על המנחות בעבר, התורה חוזרת ומפרטת את הכמויות. הסיבה לכך היא שלפעמים כמות הקמח משתנה מחג לחג, ולכן היה חשוב להגדיר בדיוק כמה קמח צריך להביא הפעם. כשהתורה אומרת שצריך להביא שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר, שזו מידה מסוימת של קמח, היא כותבת זאת בלשון יחיד, למרות שבפועל הקריבו שני פרים. הסיבה היא שברור שצריך להביא שלוש מידות של קמח עבור כל פר בנפרד. התורה כותבת בקיצור וסומכת עלינו שנבין זאת לבד, כי לא הגיוני שפר אחד יקבל את כל הקמח והפר השני לא יקבל כלום. המילה תַּעֲשׂוּ מלמדת אותנו על כל תהליך ההכנה של המנחה עד שהיא מגיעה למזבח. היא מזכירה לנו שצריך להכין את קרבנות הציבור בכוונה מיוחדת ובתשומת לב רבה, כי המעלה שלהם גבוהה וחשובה. ולמה כשמדברים על האיל כתוב שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל והפעולה מתוארת בלשון רבים? הדבר פשוט מתאר את סדר העבודה הפיזי במקדש. מידה אחת של קמח כהן אחד יכול לקחת לבד, אבל שתי מידות של קמח נמסרו לשני כהנים כדי שיוליכו אותן יחד אל המזבח.