תארו לעצמכם שיש לכם חבר קרוב מאוד, שאתם רוצים להראות לו בכל יום מחדש כמה הוא חשוב לכם. איך הייתם שומרים איתו על קשר קבוע וחזק? בבית המקדש, הדרך של עם ישראל להראות את הקשר הרציף והיומיומי עם ה' הייתה דרך קורבן מיוחד שנקרא קורבן התמיד. בכל יום, בלי קשר למה שקורה מסביב, היו מקריבים כבש אחד בַבֹּקֶר וכבש נוסף בֵּין הָעַרְבָּיִם, כלומר בשעות אחר הצהריים.
כשהתורה מתארת את הכבש של הבוקר, היא קוראת לו אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד. למה התורה לא כתבה פשוט "הכבש הראשון"? המילה הזו באה ללמד אותנו שהיו בוחרים את הכבש המיוחד והמובחר ביותר מכל העדר. בנוסף, המילה "אחד" מזכירה לנו שאנחנו עם אחד ומאוחד, שעובד יחד את ה' שהוא אחד.
הזמנים הקבועים האלו לא נבחרו סתם, ויש בהם סוד מקסים. הבוקר, כשהשמש זורחת ומאירה, מסמל את הרגעים השמחים והקלים בחיים שלנו. לעומת זאת, שעות אחר הצהריים, כשהשמש מתחילה לשקוע ונהיה קצת יותר חשוך, מסמלות את הזמנים שיכולים להיות קשים או עצובים יותר. התזמון של הקורבנות מלמד אותנו שאנחנו תמיד נשארים מחוברים לה' וממשיכים בעבודה הרוחנית שלנו, גם כשטוב לנו וגם כשקצת מאתגר. דרך אגב, הזמנים המיוחדים האלו נשארו איתנו עד היום, כי תפילת שחרית שאנחנו מתפללים בבוקר ותפילת מנחה של אחר הצהריים, נקבעו ממש כנגד שני הכבשים האלו של קורבן התמיד.