הפסוק עוסק בהשלכות החמורות של אמירת שקר ועדות כוזבת. חלק מהפרשנים מציינים כי פסוק זה כמעט זהה לפסוק שהופיע קודם לכן בפרק (פסוק ה'), אך הוא מציג סיום חריף יותר: במקום ההבטחה שהשקרן "לא יימלט", כאן מובהר כי הוא יגיע לאבדון מוחלט [ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי, אמרי דעת].
הקביעה כי עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה מתפרשת בכמה רבדים. במישור המשפטי והרוחני, משמעות הדבר היא שגם אם העד השקרן לא נתפס והוזם בבית דין של מטה, הוא לא ינוקה מעונש בדין של מעלה [מצודת דוד]. בהקשר לחיי המעשה, יש שמסבירים כי אדם עני המעיד שקר מתוך מחשבה שהדבר יציל אותו ממצבו, לא ינוקה מהעוני שממנו הוא מנסה לברוח [אלשיך]. במישור השכלי והאמוני, עדות שקר מתייחסת להכחשת מציאות ה' והשגחתו, או להכשלת אנשים ביסודות החכמה, מעשים שגוררים ענישה ודאית [רלב"ג, מלבי"ם].
החלק השני של הפסוק, וְיָפִיחַ כְּזָבִים יֹאבֵד, מתאר שלב חמור יותר. הכזבים מתוארים כהיקשים הגיוניים מטעים שבהם השקר אינו ניכר מיד אלא דורש עיון [מלבי"ם], או כשקרים בעניינים עיוניים ושורשיים [רלב"ג]. המילה יֹאבֵד מצביעה על עונש אלוהי שיחול על האדם בעולם הזה או בעולם הנשמות [עמנואל הרומי], ועל אובדן נפשו של האדם הבודה עלילות [אלשיך]. אבדון זה יתרחש גם אם השקרים לא הזיקו לאיש זולתו [עמנואל הרומי]. הסיבה לאבדון היא שעצם הפצת הכזבים מרחיקה את האדם לחלוטין משלמותו הרוחנית [רלב"ג], וסופו של מי שרגיל להפיח כזבים שיידרדר גם למתן עדות שקר שתוביל לאובדנו [מצודת דוד].