חינוך והכוונת ילדים דורשים איזון עדין בין הצורך להעמיד גבולות לבין שמירה על נפש הילד, תוך אמונה מתמדת ביכולתו להשתפר. הציווי יַסֵּר בִּנְךָ כִּי־יֵשׁ תִּקְוָה מורה להורה להוכיח ולחנך את בנו כבר מגיל צעיר, כדי להביאו לשלמות [רלב"ג]. הפרשנים מסכימים כי גם אם נראה שהילד סר לתרבות רעה, או שפעולות החינוך הקודמות לא הועילו, אסור להורה להתייאש, להרים ידיים או להימנע מחינוך. יש להמשיך ולייסר, שכן תמיד קיימת תקווה שההתמדה תועיל והילד יקבל את החכמה ויזכה לאריכות ימים [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם, עמנואל הרומי].
באשר להמשך הפסוק, וְאֶל־הֲמִיתוֹ אַל־תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ, קיימות שלוש גישות פרשניות מרכזיות הנבדלות זו מזו בהבנת המילה הֲמִיתוֹ.
הגישה הראשונה, המקובלת על רוב הפרשנים, מבינה את המילה כפשוטה – מוות. לפי גישה זו, הפסוק מזהיר את ההורה מפני אכזריות יתר בשעת הכעס. למרות החובה לחנך, אל לו להורה להכות את הילד מכת מוות, ועליו להימנע מעונשים קשים המדכאים ו"ממיתים" את רוחו של הילד במובנים שונים [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. על ההורה ללכת בדרכי ה', המייסר את ברואיו אך אינו חפץ במותם אלא בתיקונם [אלשיך], שהרי אם ייענש הילד במוות, לא תהיה עוד כל הזדמנות להמשיך ולחנכו בעתיד [עמנואל הרומי].
מנגד, גישה לשונית שונה מפרשת את המילה הֲמִיתוֹ לא מלשון מוות, אלא מלשון המיה, בכי וצעקה [רלב"ג, מלבי"ם, עמנואל הרומי]. לפי פירוש זה, האזהרה בפסוק מופנית דווקא כלפי רחמנות יתר של ההורה: כאשר הילד בוכה, צועק ומתייסר בשעת קבלת התוכחה, אסור להורה להיכנע לרחמיו ולהפסיק את החינוך. מוטב שהילד יקבל מוסר מתוך בכי והמיה, מאשר שישמח בהווה אך יישאר ללא חינוך.
גישה שלישית מציגה זווית הפוכה לחלוטין, ולפיה הפסוק מזהיר מפני התוצאות ההרסניות של הימנעות מחינוך. אם ההורה לא ייסר את בנו, הילד עלול לגדול להיות פושע מלא חמה, מה שיוביל בסופו של דבר לכך שאחרים ימיתו אותו. לכן, ההורה נדרש שלא לחשוך את שבטו, כדי למנוע את הידרדרות הילד ולהציל את חייו ממוות עתידי [אבן עזרא].