השקר והכזב הם כוחות הרסניים המעוותים את המציאות, וסופם להתגלות ולהביא ענישה על מחולליהם. אדם המעיד שקר גורם לעיוות הדין בכך שהוא מצדיק רשעים ומרשיע צדיקים [רלב"ג]. הפרשנים מסבירים כי המילים לֹא יִנָּקֶה משמעותן שהמעיד לא יהיה נקי ופטור מעונש [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. גם אם העד השקרן מצליח להערים על בית הדין האנושי ואינו נתפס, הוא אינו יכול לחמוק מדין השמיים של ה' [מצודת דוד], שכן טבעה של האמת לפלס את דרכה ולהיחשף בסופו של דבר [עמנואל הרומי].
החלק השני של הפסוק עוסק באדם שיָפִיחַ כְּזָבִים. הפועל יָפִיחַ מתאר פעולה של דיבור, הפצה ופיזור של מילים [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. יש המבחינים בין שני חלקי הפסוק ומצביעים על שתי רמות של הונאה: בעוד שעֵד שְׁקָרִים מתייחס לעדות רשמית של שקר גלוי וברור, המילה יָפִיחַ מתארת דיבור חלש ובלתי שלם, והמילה כְּזָבִים מתייחסת לשקרים שנראים כאמת בתחילתם. המסר הוא שאם עד שקר רשמי בוודאי ייענש, הרי שגם מי שרק מפזר שמועות כזב בשיחת חולין לא יימלט מעונש, כי סופו של הכזב להתגלות [מלבי"ם]. יתרה מכך, אדם שמתרגל לדבר כזבים בחיי היום-יום, סופו להידרדר ולהעיד עדות שקר של ממש [מצודת דוד].
האיסור לשקר אינו נובע רק מהנזק החברתי שהוא מייצר. אפילו אם הדיבור הכוזב אינו גורם נזק ישיר לאדם אחר, הוא נחשב למתועב. הסיבה לכך היא שהאדם מצווה להידמות במידותיו לה', שהוא האמת המוחלטת, ולכן דובר שקרים אינו יכול לעמוד לפניו [עמנואל הרומי].
בהקשר מעשי, הפסוק משמש גם כאזהרה לאדם עני ונואש. אדם כזה עלול לחשוב שמתוך דחקו הכלכלי מותר לו להעיד שקר או להמציא עלילות וכזבים נגד אנשים שלהם הוא חייב כסף, כדי להרוויח ולהיחלץ ממצבו. על כך מזהיר הפסוק שהדרך הזו לא תנקה אותו מעוניו, אלא תפיל אותו ברשת שהוא עצמו טמן [אלשיך].