רעיון מהפכני מונח בבסיס היחס שבין האדם לבוראו כאשר מדובר בצדקה. הענקת עזרה לאדם נזקק אינה נתפסת רק כמעשה חברתי, אלא כפעולה שבה האדם כביכול מכניס את בורא עולם לחוב כלפיו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל מלמדות שמי שנותן מתנת חינם לעני נחשב כמי שהלווה לה'. מכיוון שחובתו של ה' היא לפרנס ולהשביע לכל חי, הרי שהאדם התומך בדל ממלא למעשה את תפקידו של הבורא [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. ה' בחר ליצור עוני בעולם ולא לפרנס את כולם ישירות, דווקא כדי לזכות את העשירים במצוות הצדקה [אלשיך]. מתוך ענווה עצומה, ה' מעלה את האדם לדרגת מלווה [חומת אנך], וכך מובטח לנותן שכספו אינו אובד, אלא מהווה הלוואה בטוחה שתחזור אליו בתוספת רווח [עמנואל הרומי].
מנגד, ישנה גישה הפוכה הקוראת את הפסוק כמתאר את ה' כמלווה. לפי קו מחשבה זה, העושר המצוי בידי האדם אינו שלו באמת, אלא הוא בגדר פיקדון והלוואה שה' הלווה לו, במטרה מפורשת שישתמש בו כדי לחון את הדלים [אבן עזרא, מלבי"ם, עמנואל הרומי].
באשר להמשך הפסוק, וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם־לוֹ, הפרשנים מציגים רבדים שונים לאופן שבו ה' פורע את החוב. ראשית, ה' אינו מחזיר רק את קרן ההלוואה, אלא מוסיף תשלום על החסד שנעשה עם העני, שאין ביכולתו להחזיר טובה. תוספת זו אינה נחשבת לריבית אסורה, אלא לשכר על עצם נתינת החינם [אלשיך, מצודת דוד]. המילה וּגְמֻלוֹ אינה מציינת רק תשלום טכני, אלא מבטאת תגובה רגשית של אהבה וחיבה מאת ה' כלפי הנותן [מלבי"ם].
התשלום מתבטא גם במידה כנגד מידה: כשם שהנותן החיה את נפשו של העני והציל אותו ממוות ברעב, כך כאשר הנותן יחלה ויטה למות, צדקתו תעמוד לו וה' יחזיר לו את נפשו ויציל את חייו [רש"י, אבן עזרא]. בנוסף, ה' מברך את עסקיו של הנותן כדי שיוכל להמשיך ולשמח את העניים בטובו [רלב"ג].
פירוש נוסף מציע כי הכינוי במילה וּגְמֻלוֹ מתייחס דווקא לעני ולא לנותן. כלומר, הכסף שהוענק הוא למעשה החסד שה' רצה לגמול עם העני, והאדם הנותן אינו אלא שליח נאמן שדרכו בחר ה' להעביר את הטובה [עמנואל הרומי].
ברובד פילוסופי יותר, המילה דָּל יכולה לסמל את הכוח השכלי שבנפש האדם. מי ש"חונן" את השכל ומזין אותו בהשגות רוחניות, מוציא את הפוטנציאל האנושי אל הפועל ומגשים את תכלית הבריאה, ועל מאמץ זה ה' ישלם לו גמול ראוי [עמנואל הרומי].